כתב היעב"ץ בסוגייתנו דבר חידוש:
וייצר לאפנויי. נ"ב תמיהא לי טובא כיון דאין אדם דן גז"ש מעצמו כדאיתא בפרקא דלעיל (דף י"ט ע"ב) א"כ כי קבלה מרבו מאי צריך לאפנויי ואי לא קבלה כי מופנה מאי הוי וכן הא דאמר לקמן כל גז"ש שאינה מופנה וכו' ובמופנה מצד אחד פליגי בה רי"ש ורבנן מכלל דלא בעינן ג"ש קבלה מרבו דוקא דא"כ לא שייך למימר משיבין ואין משיבין לעולם וכמדומה דלא דכ"ע היא דצריך לקבל ג"ש מרבו וכן משמע לעיל התם בפ"ב דר"מ סבר דלא בעיא קבלה מרבו ומאן דבעי מופנה אה"נ דלא בעי קבלה.

אך שיטת הרמב"ן [המחודשת?] (בהשגות לספר המצוות, שורש ב) בביאור הדין של "אין אדם דן גזירה שוה מעצמו" פותרת ממילא את הקושי של היעב"ץ באופן אחר:
והוי יודע שזה שאמרו חכמים שאין אדם דן גזירה שוה מעצמו, אין כונתם לומר שכל גזירה שוה מבוארת להם מסיני ונמסרת להם מפי משה רבינו תלמדו מלה פלונית שבפסוק פלוני ממלה פלונית שבפסוק פלוני ותשוו דין שניהם לענין פלוני, אין הדבר כן שהרי מצינו אותם חולקין תמיד בהרבה מקומות בענין הזה (...)
אבל הכוונה בגזירה שוה שהיא מסיני לומר שהיא קבלה שדין שחיטה שאינה ראויה נלמד מגזירה שוה דשחיטה שחיטה, והיתה סברתו של רבי מאיר שהנכון ללמוד אותן משחוטי חוץ ויהיה שמה שחיטה, ורבי שמעון ראה בדעתו שיותר נכון ללמוד אותה מן וטבוח טבח והכן ולא תהיה שחיטה שאינה ראויה נדונית כשחיטה, וכן כלם.

=========

ויש להעיר -
י"א הלוי פירש באופן מחודש ושונה מהמקובל את הכלל של "אין אדם דן גזירה שוה מעצמו אא"כ קבלה מרבו" - לדעתו, הפירוש הוא, שרק אם קיבל את ההלכה מרבו רשאי הוא לדרוש לה גזירה שווה ("אדם דן גזירה שווה לקיים תלמודו" – ירושלמי פסחים), אך אין הוא רשאי לחדש הלכה באמצעות גז"ש.