אדירים אלו המצרים דכתיב צללו כעופרת במים אדירים

הסוגייה מבינה בפשטות ש"אדירים" בפסוק הנ"ל מוסב על המצרים.
ולאור כך, הביא במשנ"ב שיש להפסיק מעט בפסוקי דזמרה בין "במים" לבין "אדירים".
ומה ההכרח של הגמרא לבאר כך (ולא לבאר ש"אדירים" מוסב על "במים")? - תירוצים לכך ניתנו במהרש"א בח"א, בחק נתן (מומלץ לחובבי הלשון לעיין שם בקושייתו), בחשק שלמה וברי"ף שבע"י.

ואילו רשב"ם על התורה פירש ש"אדירים" מוסב על "במים".

ומהו הפיסוק הנכון של טעמי המקרא?
[הקדמה קצרה למי שלא בעניינים: טעמי המקרא מחולקים למשרתים ולמפסיקים. המפסיקים מחולקים ל-4 רמות של הפסקה: קיסרים (אתנחתא, סוף פסוק), מלכים (סגול, שלשלת, זקף קטן, זקף גדול, טפחא), משנים (רביע, זרקא, פשטא, יתיב, תביר),שלישים (פזר, קרני פרה, תלישא גדולה, גרש, גרשיים, מונח לגרמיה)]

הטעמים בפסוק שלנו הם כך:
צללו - פשטא (משנה)
כעופרת - זקף קטן (מלך)
במים - טפחא (מלך)
אדירים - סוף פסוק (קיסר)

הכלל הבסיסי טוען שאם יש 2 מפסיקים באותה דרגא (במקרה שלנו: מלך), אז הימני מפסיק גדול יותר מהשמאלי.
לאור זאת - במקרה שלנו - הפיסוק הנכון הוא: צללו כעופרת / במים אדירים.
היינו: "אדירים" מוסב על "במים".

[ואם תקשה ותאמר, אם כך, מדוע הטעמים בפסוק זה לא מופיעים באופן פשוט יותר, כך:
צללו (מרכא)
כעופרת (טפחא)
במים (מרכא)
אדירים (סוף פסוק)?
אלא שי"ל, שלתפארת הנגינה וקצב הקריאה, הטעימו מילים אלו (צללו, במים) בטעמים מפסיקים ולא בטעמים משרתים [שמעתי לפני תריסר שנים שיש 'אחרונים' שכותבים כך (מישהו מכיר?)].
(על התופעה של "מפסיקים במקום משרתים" הרחיב הרב מרדכי ברויאר בספרו "טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת" בפרק ד', והביא דוגמאות רבות. לדוגמא: "ובני (טפחא) יצהר (סוף פסוק)" - "טפחא זה... איננו ממלא כל תפקיד תחבירי. כל עצמו לא נתקן אלא ליפי הקריאה, והוא מכין את ניגונו של הקיסר מבחינה מוסיקלית" (תחילת פרק ד')]

לעומת זאת, אם טעמי המקרא היו רוצים להכריע כמבואר בסוגייתנו, הרי שפיסוק הטעמים היה כך:
צללו (דרגא)
כעופרת (תביר)
במים (טפחא)
אדירים (סוף פסוק).
ומכיוון שטפחא (מלך) מפסיק גדול יותר מתביר (משנה) - הרי שהפיסוק הוא כך (לאור כלל נוסף בנוגע לפיסוק הטעמים): צללו כעופרת במים / אדירים.
היינו: "אדירים" מוסב על "(אלו ש)צללו".


נמצאת אומר, שמי שלא מקפיד על דברי המשנ"ב, הרי שיש לו על מי לסמוך (על טעמי המקרא ופירוש הרשב"ם).