טעית בשאלתך
התורה כלל לא תומכת בסוג כזה של נישואין אלא רק מאפשרת אותו
'אם אדוניו יתן לו אשה' זה לשון דיעבדית וכלל לא מציינת שהדבר רצוי בעיני התורה (בניו מאשה זו כמובן לא נחשבים לשלו או כישראלים אלא הם עבדי האדון כמו אימם ולא נחשבים כישראל עד שישתחררו)

כמובן תוכל לשאול "למה הדבר מותר בכלל אף בדיעבד?"
תשובה טכנית:
זו זכות ממונית שיש לאדון כלפי שפחתו- שתלד לו בנים שיהיו לו עבדים, כיוון שמותר לו להרבות בבנים אלו הרי שעבדו העברי יכול לקיים התר זה

שאלת המשך:
אז למה דוקא העבד עברי ולא כל ישראל?
תשובה:
מההבדל בין עבד כנעני, (שכידוע טובל לעבדותו ומתחייב במצוות ככל ישראל(ית) שאינם בני חורין לעצמם (בזמן התורה האשה היתה משועבדת לבעלה מה שאף פטר אותה ממצוות עשה כלפי הקב"ה)) לבין ישראל גמור ניכר שהמעלה המבדילה בין עבד לישראל היא רמת חרותו להשתעבד לקב"ה בלבד.
לכן עבד המחוייב לרבו וכן אשה ישראלית פטורים ממצות מסויימות אך ברגע שמשתחרר העבד הריהו מיד הופך לישראל רגיל כיוון שאין לו עוד את חסרון החרות.
ממילא מובן שישראל שירד מדרגת חרותו הגמורה ונמכר לעבד (הגם שברוב הדינים זה יותר שכירות, בכ"ז שמו הוא עבד ויש לזה משמעויות נוספות) הרי שיראל זה ירד ממדרגת 'ישראל גמור' וע"כ אין עוד תהום פעורה בינו לבין שפחה זו ויכול לשאתה ולהוליד ממנה ילדים שדרגתם לא שונה מהותית מדרגתו כעת.
ועל דרך האמת העניין הוא כך:
כמפורש בגמ' מדאו' האיסור לשאת נכריות נאמר רק בעובדות אלילים ולא בכאלו שקיבלו 7 מצוות וכד' ובטח לא בשפחה שאף קיבלה מצוות נוספות (ולכן שאלתך לא מתחילה באמת ברמת הדאו' בהבנת הפסוקים, כלומר לתורה לא היה בעיה שישראל ישא אשה שלא נולדה לאמא לא יהודיה בתנאי שהיא מקיימת מצוות ולא עובדת ע"ז, כל חידוש פרשת העבדים רק שהילדים והאשה שייכים לאדון ולא לע"ע וממילא גם נראה שמדאו' אין לישראל בן חורין לבזבז זרעו על אשה שילדיה לא יהיו שלו לעולם)