אותו להלן לטקסט ממנו אפשר להעתיק ולצטט וכו'.
אמנם כל מילה בו חשובה אך הרשיתי לעצמי להדגיש מספר משפטים.

וכשהרבה ממושגי ההלכה אינם מקבילים אל התופעות הריאליות, אין
איש ההלכה מיצר ודואג כלל. משאת נפשו היא לא הריאליזציה של
ההלכה, אלא הקונסטרוקציה האידיאלית שניתנה לה מסיני, וזו קיימת
לעולם ועד. ״עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות, ולמה נכתבה?
דרוש וקבל שכר! בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב?
דרוש וקבל שכר! בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב?
דרוש וקבל שכר׳ (סנהדרין עא.). אין איש ההלכה מצטער כלל וכלל על
העובדה, שהרבה יצירות אידיאליות אינן מתגשמות כלל וכלל, כי מה הוא
ההבדל, אם עיר הנדחת, בית המנוגע ובן סורר ומורה, היו או לא היו,
עתידים או אינם עתידים להיות? יסוד היסודות ועמוד המחשבה
ההלכתית המה לא ההוראה למעשה, אלא קביעת הלכה עיונית. לפיכך
השתמטו ועדיין משתמטים אישי ההלכה היותר גדולים מלכהן בכהונת
רבנות בישראל, ונספחים על הסיעה של יראי-הוראה. ואם ההכרח, שלא
יגונה, מכריחם לעבור על דעתם ולהורות הלכה למעשה, אין זו אלא
תעודה זעירה ומצערה, שאין אישי ההלכה מתמכרים אליה. ההלכה ־ לא
המעשה; היצירה האידיאלית - לא הריאלית, מייצגות שאיפת בעל
ההלכה. איש ההלכה מפלפל בענייני קדשים וטהרות ומתעמק במושגיהם,
דיניהם ובחינותיהם באותה הרצינות שבה הוא חוקר ודורש דיני עגונה,
טוען ונטען ומאכלות אסורים. ישיבת וולוז׳ין הנהיגה את לימוד התלמוד
כסדרו ־ מברכות עד נידה - בלי לדלג על מסכתות, שאינן עוסקות בדברים
הנוהגים בזמן הזה. ר׳ חיים, איש בריסק, הירצה בוולוז׳ין, חוץ משיעורו
הקבוע, שיעור מקביל בזבחים ומנחות. כשאמר שיעורו בעירובין, טיפל
גם באהלות - דיני טומאת מת. כשלמד ברכות, נזדקק להלכות זרעים, אף
שאין מצוות התלויות בארץ נוהגות בחוץ לארץ. חלק חשוב מחידושי
תורתו מוקדש לענייני קודשים וטהרות. כך נהגו הנצי״ב ז״ל, והרבה
גאונים לפניהם ולאחריהם. עמדה זו היתה מידתם של בעלי הלכה
מקדמת דנא. רש״י, בעלי תוספות ושאר חכמי צרפת וספרד הקדישו
הרבה מכוחותיהם הענקיים גם לעניינים שאינם נוהגים בזמן הזה.
הרמב״ם סידר בספרו הגדול ״יד החזקה״ כל דיני התורה, ממשנה ראשונה
בברכות עד האחרונה במסכת עוקצין. ובאותה הדייקנות ובאותה אמת
המידה, שבהן השתמש לקבוע הלכה לדורות בדין האומר לחברו אל
תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני, או המפקיד אצל חברו פירות שאינם
מדודים וערבם עם פירותיו וכו׳, או בדין פשיעה בקרקעות וכיוצא בהם,
דינים הכרוכים בחיים היום־יומיים של עמנו, התייחס גם לסדר עבודת
כהן גדול ביום הכיפורים, הלכות קרבן פסח, פסול לילה, יוצא, נזירות,
פרה אדומה, טומאת מת וצרעת וכו׳. (איש ההלכה, הגרי״ד סולובייצ׳יק, עמי 31-32)