א. המפקיד יינו אסור בשתייה. לקמן מוקי לה כר"א ובחותם אחד. והתוס' תמהו מדוע יתיר בהנאה אם אוסר בשתייה. עיי"ש מה שנדחקו. ומרש"י להלן ד"ה וחכמים נראה קצת דבא לומר דסד"א דכיון דאסרו להפקיד יקנסוהו דיעבד, קמ"ל דחכמים אינם קונסים, ולפ"ז יתכן שבאמת היינו טעמו של ר"א שאסר בשתייה, לא משום דחיישינן שפתח החותם אלא משום דקנסוהו על כך שעבר והפקיד, וקנסו רק בשתייה ולא בהנאה.

ב. אמר רבא אגנא דפומא דחביתא וכו'. נראה דכוונת רבא להורות אופנים של חותם בתוך חותם שקל לעשותם ונחשבים עדיין חב"ח, דלעשות ב' חותמות זה על גבי זה א"צ הסברים. והבן.

ג. (בעמ' ב'). דכו"ע אפכי. פירש"י מצויין בדרכים. וקצ"ב מדוע תפס לשון אפכי על מצויין בדרכים. ולכאורה הפרוש הפשוט כיון דכל העולם מהפכים שם בענייניהם באיזור הגיתות לכן מירתת.

ד. ותרוייהו משום חתנות. משמע דלמ"ד משום גילוי אסור לשתות שכר הניקח מן העכו"ם אף בבית הישראל. [ויתכן דיש גם נפק"מ הפוכה אם שותה יין עצמו בבית הגוי, אבל אין בידינו להמציא הלכה כזו ולאסור למ"ד חתנות גם יין שלא ניקח מעכו"ם].

ונראה שהפוסקים נקטו להלכה כרבי יצחק ומשום הני תרי אמוראי, ואע"פ דרב בסמוך סבר כמ"ד משום גילוי. אמנם רב מתיר למעשה [חוץ מלחולה], ועל כן מתוך האוסרים למעשה רבו הסוברים וגם עבדו עובדא ומעשה רב כמ"ד משום חתנות.

ה. וחייא ברי הואיל ולקי. לכ' צ"ל דידע רב דכל השואלים היו בריאים, דאל"ה היה לו לומר והחולים לא ישתו.

ו. איידי דאכלי שרצים חביל גופייהו. לכאורה זה ממש הרעיון של החיסון, שהשרצים יש להם ארס כמו שאמר שמואל מקודם, אלא דהארס מוחלש והגוף מפתח חיסון ולכן יכול לעמוד גם בארס נחשים. [ועי' תוס' שכ' דשקצים שבגופם מבטלים ארס הנחש].