עיקר ההתר מבוסס לפי סברת האג"מ שלא גזרו במקום מושגח ברמה שיש בה 'מסתפי לערבב' והפחד של הנכרים מהFDA שיכול לקנוס במליוני דולארים ואף לכלוא גדול אלפי מונים מה'פחד' שהיה בימי הגמרא לנכרי שמא יראהו היהודי שערבב משהו בחלבו. לכן סברא זו די בה להתיר למי שלא רוצה לנהוג בעצמו חסידות.

לגבי הלימוד מגמרתנו- לכאו' ל"ש, ייתכן שקלקול מסויים (חומץ רק בד"כ זול מיין אך לעיתים אף יקר ממנו) לא מבטל איסורו אך קלקול גמור מבטל (וכמו בכל נבלות שקיי"ל שברגע שסרח מאכילת נכרי פקע איסורו)

כן יש להעיר מהלכ' כלי המקדש פ"ב:
רמב"ם:
ג * הַמּוֹר הוּא הַדָּם הַצָּרוּר בְּחַיָּה שֶׁבְּהֹדּוּ הַיָּדוּעַ לַכּל שֶׁמִּתְבַּשְּׂמִין בָּהּ בְּנֵי אָדָם בְּכָל מָקוֹם. וְהַקִּנָּמוֹן הוּא הָעֵץ שֶׁבָּא מֵאִיֵּי הֹדּוּ שֶׁרֵיחוֹ טוֹב וּמִתְגַּמְּרִים בּוֹ בְּנֵי אָדָם. וְהַקִּדָּה הִיא הַקּוֹשְׁט. וּקְנֵה בּשֶֹׁם הֵם הַקָּנִים הַדַּקִּים כְּתֶבֶן הָאֲדֻמִּים הַבָּאִים מֵאִיֵּי הֹדּוּ וְרֵיחָן טוֹב וְהֵם מִמִּינֵי הַבְּשָׂמִים שֶׁנּוֹתְנִין אוֹתָם הָרוֹפְאִים בְּצֹרִי:

הראב"ד: המור הוא הדם הצרור. א''א אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה בעולם כל שכן דם חיה טמאה אבל המור הוא האמור בשיר השירים באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי והוא ממין עשב או ממין אילן וריחו נודף:

כסף משנה המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו וכו'. זה פשוט בפי העולם לומר שמור הוא מוסק. ובהשגות אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש וכו'. מ''ש שאין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה כ''ש דם חיה טמאה יש לומר שכיון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא והוא בשם מריח ריח טוב ביותר למה יגרע.

נראה שהכ"מ סבר שדי בנ"ל לבטל האיסור אף לקודש ולא רק לחולין