אתה יכול לנסות לשקר בדבר שלא מפורסם אבל לנסות לעוות דברי הרמב"ן כאילו שאני לא יכול להביא את דבריו ולהוכיח טעותך זה כבר מעשה שטות ולא רק רמאות גרידא.

ציטוט הרמב"ן:
ועל דרך הפשט, יאמר הכתוב כי כל המחרים משלו בין אדם בין בהמה ושדה אחוזתו הוא קודש לשם, שהן חרמים לכוהנים ואין להם פדיון, אבל המחרים מן האדם שאינו שלו כגון הנלחמים על אויביהם ונודרים נדר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם (במדבר כא ב), ימותו כל האדם הנמצא בהם.
והטעם, שאין דעת הנודר כן לתתו לכוהנים, רק שיהיה הכל אסור בהנאה, כי נתכוון להכרית האויבים ולכלותם.

[עד כאן מה שניסית להסביר בדבריו, אבל יש המשך לדברים:]

ומצינו אנשי יבש גלעד שעברו על שבועת הקהל ולא באו אל המצפה, וכתיב (שופטים כא י): וישלחו שם העדה שנים עשר אלף איש מבני החיל ויצוו אותם לאמר לכו והכיתם את יושבי יבש גלעד לפי חרב, ואין הסברא נותנת שעשו כל העדה רעה כזאת להמית אנשים רבים מישראל שאינם חייבים מיתה, ופנחס היה שם ועל פיו נעשה כל העניין ההוא.

ועוד מצאתי באגדה בילמדנו:
תניא רבי עקיבא אומר החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם, אנשי יבש עברו על החרם ונתחייבו מיתה.

ולכך אני אומר כי מן הכתוב הזה יצא להם הדין הזה שכל מלך בישראל או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים, אם יחרימו על עיר להלחם עליה, וכן אם יחרימו על דבר, העובר עליו חייב מיתה, והוא חיובן של אנשי יבש גלעד, ושל יהונתן שאמר לו אביו (ש"א יד מד): כה יעשה אלוהים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן, ומהיכן נתחייבו אלו מיתה מן הדין חוץ מן המקום הזה.

וזה היה טעותו של יפתח בבתו, כי חשב כאשר חרם נגיד ישראל חל וקיים להמית אנשים או העובר על חרמו חייב מיתה, כן אם נדר בעת מלחמה לעשות מאיש או אנשים זבח יחול הנדר, ולא ידע כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם או על העובר גזירתם ותקנתם, אבל לחול הנדר לעשות עולה מדבר שאין ראוי לה' חס וחלילה.


הרי שפירש הרמב"ן שזו אכן הייתה כוונת יפתח בנדרו
אלא שלרמב"ן טעה בכך שחשב שיש לו הסמכות לנדר כזה (לא שטעה כפי הצעתך לחשוב שיש בכלל דבר כזה נדר חרמי אדם) בעוד שבאמת לא היתה לו.
אומנם בדבר זה ניתן להשיב על דברי הרמב"ן שיפתח בדורו כשמואל בדורו והוא היה שופט דורו ולכן דיני מלכות התקיימו בו וכיוון שנעשה הנדר לתועלת גדולה כפי שביארתי בהחלט מסתבר שצדק בכך שחשב שנדרו חל מהדין שביאר הרמב"ן עצמו ביחס לנדרי המלך והסנהדרין.