ומבואר פה שמדרש הלכה זה לא היה מצוי בפני רש"י.

ובזה מבואר הכיצד פירש רש"י במסכת סנהדרין דף יח ע"ב: "לא תענה על רב - אינך רשאי לסתור את דברי מופלא שבדיינין". וכן כתב שם בדף לו ע"א: "לא תענה על רב - כתיב בלא יו"ד, משמע לא תחלוק על מופלא של בית דין". וכן פירש בפירוש המשנה לרמב"ם מסכת סנהדרין פרק ד משנה ב: "אי אפשר לשאר לחלוק עליו שנאמר לא תענה על ריב, והוא כתוב רב, כלומר מה שדבר בו גדול בחכמה אל תחלוק עליו".

אבל בספר המצוות כתב הרמב"ם: (מצות לא תעשה רפג)
"והמצוה הרפ"ג היא שהזהיר הדיין מהטות לדעת דיין אחר על צד ההשען אליו בחיוב החייב או זכוי הזכאי מבלתי שיהיה הדבר מובן אצלו לפי הקשו ושכלו מהקדמות התורה. והוא אמרו (שם) לא תענה על ריב לנטות. ירצה בזה לא תבקש בריב הנטיה לבד והוא שתטה עם הרוב או עם הגדולים ותשתוק ממה שיש בנפשך בדין ההוא. ולשון מכלאתא (דרשב"י ע"ש) לא תענה על ריב לנטות שלא תאמר בשעת מניין דיי שאהיה כאיש פלוני אלא אמור מה שלפניך".
וכך הוא אמנם במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כג:
"ולא תענה על רב לנטות שלא תאמר (בשעת מנין) דיי שאהיה כ<רבי> פלוני אלא אמור מה שלפניך".

הרי שמכילתא דרשב"י לא היה בפני רש"י, ובפני הרמב"ם בצעירותו, והם פירשו היפך מדבריו. וכיון שחזר בו, נצרך הרמב"ם בשונה מהרגלו לציין את מקור דבריו החדשים.