רבא מקשה על ההנחה שאין ממון יוצא מבעלות הנותן אלא אם כן הגיע ליד הנותן.

קיים כלל ששכיב מרע שהבריא אינו יכול לחזור בו ממתנה שנתן, אלא אם כן לא השאיר לעצמו כלום.
אותו שכיב מרע נתן חלק מממונו לראשון, ואת השאר לשני (במילה "וכולן" כוונתו לכל השאר, ולא כפי שהבנת שמפרשים את דבריו שהוא סותר את דבריו הראשונים).
הדין הוא: "ראשון קנה" ואין הנותן יכול לחזור בו. דין זה פשוט שכן במתנה זו הוא לא נתן את כל ממונו.
"שני לא קנה" כי מתנה זו היתה כל הממון שנותר לו. ועל כך מקשה רבא - מדוע? הרי נותר בידו עדין הממון שרצה לתת לראשון, שכן לפי ההנחה הראשונה עד שהמתנה לא הגיעה ליד המקבל היא עדין שייכת לנותן!


[תוספת עריכה:
המפרש המכונה 'רש"י' ועוד מפרשים פירשו כפי שכתבתי לעיל.
אך יש פרשנים אחרים שפירשו שבמתנתו לשני הוא אכן חזר בו מהמתנה לראשון].