מפורסם המעשה הבא:
על חומר העניין של נגיעה בדבר למד רבי שבתי ממעשה שהיה עמו. מעשה שארע ופעם אחת היה דין תורה בין רבי שבתי ליהודי אחד. לא היה אף דיין שהעז לדון את רבי שבתי. מה עשו? הלכו לעיר רחוקה למקום אשר שמעו של רבי שבתי לא הגיע. בפסק הדין יצא רבי שבתי חייב. לתמיהתו אצל הרב מניין הוציא פסק זה, ענה לו הרב שישנו כזה ש"ך מפורש... אז אמר הש"ך שאדם כל כך קרוב אצל עצמו, שהרי פסק שהוא כתב נעלם ממנו כאשר זה נגע אליו באופן אישי.

הנה רבינו הש"ך למד לעצמו מוסר עד כמה נגיעה אישית מסוונרת עיני הדיין.

אלא שעדיין צריך להבין כיצד באמת ייתכן שת"ח גאון ישר וצדיק כהש"ך נכשל כ"כ בראיית הדין?

ולהאמור לעיל מתבאר שה"נגיעה האישית" מסנוורת עיני האדם לא בגלל שרוצה היצר לזכות בממון שלא שלו ומבלבל בשביל כך שכלו. שהרי בזה וודאי לא חשוד אדם פשוט, וכ"ש ת"ח מפורסם שכל חייו נלחם ביצריו ונצחם, אלא ההסבר הוא שבהיות לאדם נגיעה אישית מציאותית בדבר, הרי שמייד מתבררת לו הסברא האמיתית שיכול לזכות בה (וכאימרה הידועה לגבי "מיגו", שגם ע"ה יכול להעלות סברות שחידש הש"ך בשביל לזכות בממונו) וכך גם מתפרשת בעיניו המציאות ולא יכול עוד לראות סברת הבעל דין שנגדו כיוון שמציאותו נסתרת מעיניו.
כלומר ה"נגיעה" במציאות מאירה לחלוטין לכל צד את האמת שנוגע בו ומרוב בהירות של הצד שלו לא רואה שהדין עם חברו, שגם הוא מצידו "מאירה" נגדו המציאות לזכותו.
תפקיד הדיינים הוא אם כן לדון בטענות של שני הצדדים לאחר שהטוענים טוענים טענתם מתוך הוודאות הגמורה שהצדק עימם ולהכריע בין שניהם בלא נגיעה.

זאת אומרת שלא פגם היה בש"ך על שברר צדקתו לחלוטין אלא טבע הוא בבריאה שהמפגש עם המציאות מברר לך סברתך.

כיצד אם כן אפשרי בכלל לפסוק כדיון תאורטי של בית מדרש ?
א: באמת בין האמוראים לעולם ההלכה כמי ששימש בדיינות בפועל ולא רק בתפקיד "ראש ישיבה" וכן לאורך הדורות ההלכה כ"פוסקים" ולא כ"פרשנים" וכן כרבנים ולא כראשי ישיבות.

ב: אומנם בשעת דיון עיוני שלא נוגע למציאות אין ברור מוחלט של האמת המתבררת רק מתוך נגיעה בצד מסויים אך באופן יחסי מתבררת באותה מידה האמת שבשני צידי הספק וע"כ אם הדעת נותנת להכריע כצד א' הדין הוא כך הגם שלו היה לדיין נגיעה לצד ב' היה מתברר לו (כמו לש"ך בשעתו) שצד ב' לכאורה "צודק יותר". ההסבר הוא שאילו היה לו נגיעה בצד א' ולא בב' היה רואה צדקתו אפילו יותר מאשר כשנגע בב' בלבד.
לכן הדין היה כש"ך העיוני (למרות שלא ירד לעומק הסברות לגמרי) ולא כש"ך המעשי שירד להבנת צד אחד בלבד לחלוטין.