בס"ד

כמו שכתבו כאן לפני, החיוב למשמש בתפילין גורם לאדם לדעת באופן רציף כל הזמן שיש עליו תפילין ובכך יורד החשש שמא ישכח ויצא כי ודאי לא ישכח ולפני שתחשך יחלוץ תפיליו.

אבל הקביעה המציאותית "אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה" היא כמובן תלויית המציאות: מתוך איזו מציאות נקבעה קביעה זו?

נלענ"ד שלגבי המשמוש בכיס יש הבדל בין סתם יום של חול לבין ע"ש עם חשיכה: ביום חול רגיל אדם טרוד בעסקיו ויש לו צורך בכיסו, הוא עובר ברחוב, רואה דבר מה, בודק בכיסו ופותח במשא ומתן עם הבעלים ע"מ לקנות אותו. או שהוא עסוק במלאכתו ואזל לו חומר גלם, הוא בודק בכיסו ופונה לקנות את הדרוש לו, וכן הלאה. לכן עשוי האדם למשמש בכיסו - מתוך הצורך התמידי - בכל שעה.
אבל בע"ש עם חשיכה קטן הסיכוי שימצא צורך לכיסו (גם אם יצטרך משהו- לא יהיה מי שיספק לו זאת ואין לו טעם בבדיקת המזומנים שלו), ולכן ניתן לומר שבע"ש עם חשיכה אדם כבר לא עשוי למשמש בכיסו, ונותר החשש שמא ישכח וייצא.

ואולי אפילו ניתן להוסיף שגם בלילה אין אדם עשוי למשמש בכיסו, אבל נפק"מ לדין השבת אבידה אין כאן, כי תולין בכך שנפלו המעות מבעוד יום וכבר משמש בכיסו והתייאש, ומשום ע"ש לא פלוג.