א. ראתה יום טו וכו'. מסקינן דלכו"ע וסת נקבעת בתלת כרשב"ג, ופליגי אי ראיה ראשונה מהמנין. והסברות, לרב כיון שיום החודש הוא מרכיב בוסת הזו, לכן זה נחשב שבפעם הראשונה אנו כבר רואים את הכיוון המסתמן של הווסת. שמואל סובר שכיון שהוסת היא לימי החודש בדילוג, הרי בראיה הראשונה, חודש חזינן דילוג אכתי לא חזינן, ורק בראיה השניה כבר רואים את הדילוג ומונים ג' ממנה.

לפי המהלך הזה כתבו הפוסקים דוסת הפלגה לכו"ע בעינן ד' ראיות, כי הראיה הראשונה אינה מראה כלום על ההפלגה.

ובוסת הפלגה בדילוג, למאי דקי"ל כשמואל ישנה סברא חזרה שלא תקבע עד ה' ראיות, כי ראתה פעם אחת, אין זה אומר כלום לגבי הפלגה בכלל, בפעם שניה הפליגה 20, ראינו הפלגה אבל לא ראינו הפלגה בדילוג, בפעם השלישית הפליגה 21, כעת פעם ראשונה רואים את המפתח של הוסת המסתמנת, ויש להוסיף עוד 2 ראיות. ובכל זאת פסקו הט"ז והש"ך והגר"א להחמיר מראיה ד'.

ארשום למזכרת, בשנת תשי"ב הוציא לאור אברך צעיר מתלמידיו הקרובים ביותר של החזו"א ספר על נדה, ובו כתב על נושא זה של וסת הפלגה בדילוג והכריע להקל כמו הסברא המאד מסתברת הנ"ל נגד האחרונים. אותו תלמיד שליט"א דרך ממש בדרך רבו הן בלימוד והן בסגנון הכתיבה וכנראה כתב את הספר בהדרכתו המלאה.

הספר הגיע להיכל כולל חזו"א, וגדול תלמידי החזו"א דאז, הלא הוא הג"ר גדליה נדל זצ"ל עלעל בו, ראה את הסימן הזה וחרה אפו לאמר, מילא אם חולקים על אחרונים כשיש ראשון חדש או לפחות סברא חדשה, אבל לא יתכן לחלוק עם הסברא שהם דנים בה וחוששים להחמיר ללא סברא חדשה או מקור חדש. ובפרט לחלוק להקל, ובפרט בדבר לא מצוי שאין צורך מיוחד ליכנס בשערי היתר. היה עליו לכתוב בלשון תמיהה גדולה מדוע לא התחשבו בסברא מוכרחת זו, ותו לא. הוא קרע את הדף הזה מהספר לאות מחאה.

אחד הנוכחים רץ עם הספר וסיפר זאת לחזו"א. החזו"א כנראה חשש שאם יחנקו את היוצר הזה מיד בתחילת דרכו, הנזקים יהיו רבים לכל דרך הלימוד הזו, ישב החזו"א לעיין בסוגיא וכתב עליה סימן קצר (במקורו זה נדפס בחזו"א סנהדרין ליקוטים, הכרך האחרון שיצא בחיי מרן), ומכריע שם להקל למעשה כמו אותו אברך... וכל הסימן הזה לחדי עין מוכח מתוכו שנכתב בצורה אחרת לגמרי מסימן רגיל בחזו"א, ואכמ"ל.

ב. תניא כוותיה דרב פפא וכו'. ברייתא זו ע"כ מתפרשת על וסת לימי החודש ולא הפלגה, דאל"ה לא שייך אחרי שלא ראתה כ' ול' שתראה וייחשב ליום כ ודוק. ועוד יסוד חזינן מכאן שאפשר לעקור וסת קבוע גם אם לא נקבע עדיין וסת קבוע חדש במקומו.

ופתחי נדה אלו הסוגיות המפורשות בהן מועטות ממש, וכאן היא אחת המרכזיות והיחידות מהן, ומזה הוציאו הראב"ד בבעלי הנפש והרמב"ן בקונטרס הלכות נדה שלו, הררים גדולים, שהורחבו עוד על ידי הבאים אחריהם, החל מתורת הבית להרשב"א וכלה במחברי זמנינו (כמו הספר המופלא אמרי אברהם של הג"ר אברהם דוב אוירבך זצ"ל רבה של בקעה, אחיו של הגרש"ז).