על ידי כמה ממשתתפי השיעור.

הרב ב. הביא מר' שלמה סובל מדוע שמחים עם ס"ת בשמיני עצרת ולא ביום מתן תורתינו. והמשיל למלך שהיתה לו בת שנשמע עליה שאינה מוצלחת וכו' ולא חפץ בה אדם. וכפה המלך על אחד מעבדיו לישאנה, ובנישואיו שמחו הכל אבל הוא היה עצב. לאחר שהכירה היטב ראה שהשמועות לא נכונות ולאט לאט למד להעריכה ולהוקירה, ואמר החתן עכשיו הייתי עושה שמחת נישואין בלב שלם. כן ביום מתן תורה עדיין אין מבינים מעלת התורה ורק כעבור איזה זמן שייך לשמוח. ואף שהדברים דרך דרוש בעלמא, יש בזה יסוד גדול, שהתורה בתחילת העסק בה לפעמים אין מבינים את תהלוכותיה והרבה דברים בה נראים תמוהים, וכשזוכה האדם להשתקע בה, זוכה להבין ואף לחוש את מעלתה.

הרב ס. הביא שהג"ר מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל שאל להחזו"א על מה שאמר משה למלאכים כלום יש לכם אב ואם, כלום שנאה יש ביניכם, והלא אף הקב"ה עסק בתורה אלף דור קודם בריאת העולם, והיינו שיש מה לעסוק בה ללא המצוות המעשיות. והשיב לו החזו"א דלא שלא היה למלאכים מה לעשות בה, אלא משה אמר שאין להם את הזכות לעסוק בה, רק בני אדם שמקריבים עבור התורה, שהיא בשבילם תורת חיים מחייבת, יש להם את הזכות לעסוק בה.

הרב ג. הביא על מה שאמרו דאביי עבד יומא טבא לצורבא מרבנן שמסיים מסכתא, דאיתא בבן איש חי דלאו דוקא עבד סעודה בעלמא אלא היה עושה ממש יום שמחה שלא אמרו תחנון וכדומה. והביא מהרב וואזנר שליט"א לבאר מה שרש"י כתב שם דאביי היה ריש מתיבתא, ולכ' מה מקום לפרש זאת כאן דוקא. ואמר שאילו מישהו מסיים מסכת בשטחיות אכן אין זו סיבה לעשות יום טוב, אבל אביי היה ריש מתיבתא והצורבא מרבנן הוא מתלמידי ישיבתו שהיה מסיים מסכת בלימוד יסודי ודוקא אז הוא סיבה לעשות יום טוב.