"אשרינו מה טוב חלקנו שאנו עוסקים בלימוד תורה שאינו כעין אמצעי גרידא, דהיינו שלומדים כדי לדעת ולקיים המצוות, אלא הלימוד כשלעצמו מהווה את עצם המטרה, זוהי מצוה מיוחדת שאינה תלויה בשום מעשה, ואמנם כן: אין שום חכמה אחרת בעולם, זולת תורתנו הקדושה, שהלימוד בה הוא גופו מטרה ולא אמצעי, משום כך, הרופא, למשל, אחרי שהתמחה בחכמת הרפואה לא ישב וילמד מחדש את הידיעות שקנה בתחילת ענינו, לשם איזו מטרה ילמד? הלא בעיקר היה לומד כדי להשיג את חפצו, שיסמיכוהו לרופא, והנה מכיון שכבר הגיע אל מחוז חפצו אין לו עוד שום סיבה לחזור פעם נוספת על החומר שכבר קלט בעבר, לא כן אנחנו בעסק התורה, שמתכיפין סיום להתחלה, וברגע שמגיעים לפסוק החתימה 'לעיני כל ישראל' מיד מתחילין שוב מ'בראשית'. – מדוע? כי אצלנו עצם הלימוד הוא מטרה, כי דברי תורה הם חיינו, ובהם נהגה יומם ולילה.

וזה שאומרים ב'הדרן' לסיום מסכתא: "אנו עמלין ומקבלים שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר", פירוש: אנו חובשי בית המדרש העמלים בתורה לשמה, לא לשם איזו תכלית, מקבלים שכר אף על עצם הלימוד, והם תלמידי המכללות והאוניברסיטאות, העמלים בכל לימודי החכמה והמדע לשם איזו תועלת, אינם מקבלים שכר על גוף הלימוד, אין להם אלא אותו שכר שיקבלו אחר כך כשיעשו שימוש בחכמה שלמדו, אך עבור הלימוד כשלעצמו לא ישיגו שום גמול!

(הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, ראש ישיבת "פורת יוסף")