א. חולשא דאורחא עניינו טורח ההליכה, וענני כבוד הועילו לשאר פגעי הדרך, כגון: לסקל לפניהם את המעקשים שבדרך, להרוג את המזיקים, ליישר את הדרך וכו', אבל לא מנעו את עצם ההליכה. ועי' ברש"י תענית (ט.) ובתנחומא (ר"פ במדבר) ובתרגום יונתן פרשת בא (יב, לז) שמבואר כן. ועי' נדרים (לא:) בר"ן שם שעצם ההליכה מסוכנת למילה. ועי' יומא (עה.) רשעים שטו ולקטו כו', מבואר שגם עם העננים היה טורח הליכה.
ומה שהקשת מכך שחנו ימים רבים, אין זו קושיא, שעכ"פ הם לא ידעו שיהיה כן וכלל לא ידעו מתי יחנו ומתי יסעו, כמפורש בפסוקים בספר במדבר פרק ט. ועי' עירובין (נה:) כיוון דכתיב כו'. ועי' שבת (לא:).

ב. לשונו באמת קשה, ולפי פשוטו הכוונה לאור השמש כמו שפירש בדיבור הקודם, והיינו דרוח צפונית מפזרת העננים וכיוון דלא נשבה לא זרחה עליהם החמה. אלא דלפי תירוץ זה, הדבר היה כעונש על מעשיהם, ולא משום דלא נבדור ענני כבוד.

ג. באמת כבר הקשה כן הרש"ש בחידושיו לשמו"ר (פנ"א אות ד). וע"ש בפירוש מהרז"ו שגם נתקשה בזה, והביא מכמה מקומות בדברי חז"ל שאף הם נקטו כהתוס' בזה, ופירש שם שכיוון שאמר משה בעוון העגל סלח נא, תשובת ה' הייתה סלחתי כדבריך. ע"ש. ועי' כאן בהגהות חת"ס שפירש בשני אופנים.
ואגב, זה מכבר הבאתי ראיה לפירוש התוס' מתנד"א רבה פכ"ט שם דרשו על הפסוק הנאמר במרגלים "יתאבלו העם מאוד" כך: מכאן אמרו... וכל המנודה מלמטה ל' יום אע"פ שהתירו לו אין לו התר מלמעלה לעולם ולעולמי עולמים שנאמר "ויתאבלו העם מאוד". עכ"ל. וע"ע במו"ק (טו:) כל אותן שנם כו' וע"ש (טז.) אין נדוי. ע"ש.

ד. במהרש"א מהדו"ב פירש שלא היו כתיקנן משום שבניהם הזכרים לא אכלו מהפסח.