נזכרתי מדברי הפ"ת ביו"ד (סי' רסב ס"ק ד) על דברי הרמ"א שם שבי"ד כופין מוהל שלא רוצה למול, וכתב ע"ז בשם הגאון יעב"ץ דרשאים להטעותו ולהבטיחו ליתן לו שכר ולא יתנו. עכ"ד.
ומאז כתבתי שם בגליון: עי' ביבמות (קו.) ובפרש"י שם (לט:). עד כאן לשוני. וכוונתי לרש"י שם בד"ה אמר רב שכתב: ומיהו היכא דהוא צבי לייבומי ואיהי אמרה לא בעינא ליה ואמרה דברים ניכרים אי מצינו לאטעוייה ולומר לו חלוץ לה ע''מ שתתן לך מאתים זוז מטעינן ליה ואי לא כפינן ליה וחליץ. ע"כ.
ופתחתי את דברי היעב"ץ במקורם, והם בספר מגדל עוז (נחל שלישי באות ט, דף ו ע"א), שם כתב וז"ל: ואם אין בידם (ביד הבי"ד) לכופו או שאין שהות, נראה לי שרשאין להטעותו ואומרים לו: בא ומול וניתן לך ככל חפציך, ואחר כך יכולין לשחק בו, כעניין שנזכר בהגה דשו"ע חו"מ סי' פא במי שאמר לחתנו תלמד עם בנך ואשלם לך. אע"ג דאיתא התם רבים אין דרכם להשטות, מצווה שאני. עכ"ל היעב"ץ.
ושם בשו"ע נראה שהוא דין מוסכם. והגר"א שם (בס"ק ג) ציין ליבמות (קו.) הנ"ל ולפירש"י שם.

ויש להוסיף עוד את דברי הגמ' בגיטין (סב.): אמר מר: נוטל הימנה כדי חלה ומניחה בכפישא או באנחותא, וכשבא ע''ה ליטול נוטל את שתיהן ואינו חושש. וליחוש דילמא נגע בה! דאמרי' ליה: חזי אי נגעת בה הדרא לטיבלא. ע"כ. ופשוט שלא כך הדין.

ועי' בב"ב (קנג.): ההיא דאתאי לקמיה דרבא, עבד לה רבא כשמעתיה (פירוש, שכתב לה שכ"מ שטר ובו הקנה לה מקצת נכסיו וכתב בשטר "מחיים", שדעת רבא שבמקרה כזה אם עמד חוזר). הוה קא טרדא ליה. אמר ליה לרב פפא בריה דרב חנן ספריה: זיל כתוב לה וכתוב בה שוכר עליהן או מטען (כלומר כתוב שהדין עמה, אך רמוז את המשנה בב"מ שמטעה את הפועלים לסימן שלא באמת כך הוא). אמרה: ליטבע ארביה, אטעויי קא מטעית לי! אמשינהו למניה דרבא במיא ואפילו הכי לא איפרק מטיבעא (משום קללתה).