ועל דרך זו היה דורש רבי חיים שמואלביץ זצ"ל (ראש ישיבת מיר שנסתלק בג' טבת תשל"ט, ובשנה חסירה זה חל בזאת חנוכה) את המונח זאת חנוכה, שאמנם בפשוטו נקרא על שם הקריאה דיומא, זאת חנוכת המזבח, אבל דורשי רשומות כבר יצאו לדורשו,

ואמר הגר"ח לפי שימי החנוכה היו ראויים להיות ימי שקידה בכפליים כאמור וכמובא לעיל. אלא שבעוונותינו הרבים מכיון שההדלקה חלה באמצע סדר ב' נפגע כל הסדר, והמהדרין בשעה זו בביקורי סבא וסבתא וקבלת דמי חנוכה וסיבוב ה"דריידעל" ואכילת מיני סופגנין ואכילת ארוחות במקום ההדלקה, ריבוי הכנות, ועוד ועוד מפסידים הרבה משקידתם.

ואילו ביום שמיני שכבר הודלקה השלהבת בלילה שלפניו, והיום הוא יום לימודים רגיל לכל ענייניו, "זאת חנוכה" האמתי (ובלשונו האט דאס איז חנוכה!).

אגב בצעירותי הלכתי לחזות בכמה הדלקות אצל חכמי וצדיקי הדור. וביררתי שמרן הגר"ח מדליק כהגר"א בדיוק בשקיעה ובאתי איזה רגעים מקודם לכן וראיתי שיושב בחדרו עם החברותא ואין זכר לחנוכיה ולא להכנות. בדקות האחרונות הרבנית הישישה נשרכה עם בית מנורה ובתוכה חנוכיה מוכנה והניחתה במקומה. בשלב מסויים היא אמרה לו, הגיע הזמן. הוא הביט בשעונו ואמר יש עוד דקה! והמשיך ללמוד. לאחר דקה קם ממקומו היא הגישה לו נר דולק, הוא אמר את הברכות הדליק נר אחד ומסר לה לסיים, אמר הנרות הללו בדרך למקום ותוך כדקה או שנים להערכתי כבר חזר לתלמודו !

מובן שאין זו הנהגה ראויה לכל אחד אבל מידתו של גאון זה היתה שקידתו הנוראה. עצה טובה למחפשי חיזוק בשקידה לקרוא את הספר הנפלא מוח ולב. בזכרוני סיפור דומה שסיפרה חמותו שבסעודות השבת הוא היה מביא את החברותא ולומד בחדר הסמוך. החמות היתה אומרת לו חיים יש דגים על השולחן, הוא היה נכנס לדקה אוכל הדגים ושב לחברותא. כך בבשר ולברכת המזון. הסעודות אצל חמיו ר' לייזר יהודה נמשכו כמה שעות רוויות כמובן בדברי תורה בהלכה ואגדה, אבל הוא השתתף בהן רק לכמה דקות.

פעם ניגש אליו אחרי מעריב אורח חשוב מבוגרי הישיבה וביקש להתארח על שולחנו לסעודת ליל שבת. ר' חיים הזמינו בחפץ לב. הלה התעכב מעט באולם הישיבה עם חבריו, ולאחר כעשרים דקות הוא רואה את ר' חיים מגיע ומתקרב אליו. הוא בוש מאד בהבינו שהוא עיכב את ר' חיים וכעת בא הוא לקרוא לו. והנה ר' חיים אומר לו אני כבר סיימתי את הסעודה ובאתי ללמוד, רק ניגשתי לומר לך שסעודתך מוכנה לך בביתי.

במותו ספד לו הרב שך "משמת ר' חיים בטלו השקדנים". (קוריוז מעניין. הרב שך אמר זאת במבטאו הליטאי וסופר המודיע הבין שהוא אומר "בטלו הספדנין", וכך, למרבה הבושה, נדפס למחרת בכותרת הראשית של המודיע עם תוספת ביאור שר' חיים היה זה שהיה עומד ומספיד ומגדיר את גדולי הדור בהסתלקותם... וכדי ביזיון וקצף.

עצם טעותו של הלבלר הנ"ל היה לה רקע, כי הדבר היה נכון לכשעצמו, ודאי עוד זכור לרבים הספדו של רבי חיים בהלויית המשגיח ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל בשנת תשל"ד שעלה להספיד לאחר כמה מספידים מגדולי הדור שכבר אמרו עליו שבחים מופלגים, פתח ר' חיים בהבאת המדרש משל למלך שהיו לו כלי זהב ומשבחים אותו בכלי כסף כלום שבח הוא לו? גנאי הוא לו! ואז המשיך ואמר; עד עכשיו שיבחוהו בכלי כסף ואני אשבחנו בכלי זהב).

ולוואי ונזכה ביומין אילין לקבל עלינו עול שקידת התורה הקדושה כראוי לה.