ויקרא ז, יב-יג אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ ... עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ
הכרת תודה היא חובת דרך ארץ בסיסית ביותר. לפיכך תמוה הכיצד אין קרבן תודה שמונת ימים מערב הפסח, דוקא בימים שנצרכת יותר ההודאה, (תהלים כב, לב) יָבֹאוּ וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ לְעַם נוֹלָד כִּי עָשָׂה. מה גם שביום ראשון של פסח מהללים ג' פעמים, וצריך ביאור מאי שנא הלל מתודה?
אלא שבימי הפסח עדין ישראל (תהלים קלא, ב) כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ. כי ככל שהמקבל זקוק יותר, כך תחושתו היא שחייבים להעניק לו את צרכיו ואינו חש הכרת תודה. דוקא הנצרכים ביותר אינם מוכירים טובה למטיביהם כנדרש ואף רגילים לתקוף אותם בטענות.
דומה לזה מבואר בזוהר הקדוש שמצה היא מאכל חולים. ובמתן תורה לאחר קבלת התורה מקריבים דוקא חמץ.
זוהר שמות פרשת תצוה, מאמר לחם הבכורים אות עה
כַּךְ כַּד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, לָא הֲוֵי יַדְעֵי עִקָרָא וְרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, אָמַר קב"ה, יִטְעֲמוּן יִשְׂרָאֵל אַסְוָותָא, וְעַד דְּיֵיכְלוּן אַסְוָותָא דָּא, לָא אִתְחָזֵי לְהוֹן מֵיכְלָא אַחֲרָא. כֵּיוָן דְּאָכְלוּ מַצָּה, דְּאִיהִי אַסְוָותָא לְמֵיעַל וּלְמִנְדַּע בְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, אָמַר קב"ה, מִכָּאן וּלְהָלְאָה אִתְחָזֵי לוֹן חָמֵץ, וְיֵיכְלוּן לֵיהּ, דְּהָא לָא יָכִיל לְנַזְקָא לוֹן. וְכ"ש דִּבְיוֹמָא דְּשָׁבוּעוֹת, אִזְדָּמַן נַהֲמָא עִלָּאָה, דְּאִיהוּ אַסְוָותָא בְּכֹלָּא.