שחמתית ונמצאת לבנה כו'.
אמר רב פפא: מדקתני לבנה, ש"מ: האי שמשא סומקתי היא.

בזכות דברי המשנה - הגמרא למדה שהשמש אדומה.
תופעה זו של לימוד המציאות ממשנה וכדו' מופיעה כמה וכמה פעמים בגמרא.
תופעה זו תמיד תמוהה מאוד בעיניי.
זה נותן רושם כאילו האמוראים מנותקים טוטלית מהמציאות, מהטבע, מהחיים - וצריכים ללמוד ממשנה וכדומה על המציאות ועל גרמי השמים וכדו'.

יש אולי כמה אפשרויות לתרץ, אבל אף אחד לא מניח את דעתי:
(1) הם באמת היו שקועים בעולם התורה והיו מנותקים מהמציאות, ולכן למדו על הטבע והמציאות ממקורות של משנה וכדו'.
(2) הם הכירו את המציאות אך רצו להראות שהכל רמוז בתורה (שבכתב ושבעל פה).
(3) מדובר בעצם במציאות לא ברורה, ולכן היה צורך בעיגון בכתובים ובמקורות.

[אמנם, אצלנו הדוגמא אכן לא כל כך טובה ולא מבליטה את קושייתי, בגלל המשך דברי הגמרא (תדע, דקא סמקא צפרא ופניא, והאי דלא קא חזינן כוליה יומא? נהורין הוא דלא ברי) שמהם עולה שאכן המציאות עצמה לא ברורה במקרה הזה, ואכן היה צורך ללמוד את הדברים מהמקורות]

אם מישהו מכיר התייחסות לנושא או שיש לו הצעה לפיענוח התופעה - אשמח לשמוע.

ישר כח ותודה מראש!