האזינו לשיעור הרב דוד כוכב בכינוס השנתי של "שוחרי לשון הקודש" – ה'תשע"א
בקישור זה

והנה התמליל:

הרצאה בכנס הלשון פסח תשע"א, בשילוב השלמות



הנושא המקורי של שיחתי היה אמור להיות הדגש שבמילה רֻאּוּ באות א', אך כיון שהיום קרינו בתורה (ויקרא כג, יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה עם הדגש באות א', אתייחס לכל ארבעת הדגשים באלף שבמקרא.



כאשר אנו מוצאים תופעה חריגה, כמו זו של דגש באלף, אנחנו צריכים לשאול שתי שאלות:

שאלה ראשונה – מה נשתנה? – מהי המציאות החריגה פה אשר בעטיה בא אותו דגש.

שאלה שניה – מה העדות והחוקים והמשפטים? – בעקבות התשובה לשאלה הראשונה תיווצר האפשרות לענות כיצד להגות דגש זה. הרי הדגש יש לו שלשה משמעויות. דגש חזק, המכפיל את האות. דגש קל. ומפיק, שענינו להורות שהאות נשמעת ואיננה נח נסתר – כתיב ולא קרי.



להוי ידוע שנפתח פורום לשון באתר פורטל הדף היומי, מנהלת הפורום נמצאת עימנו פה באולם. אחד המשתתפים בפורום, ת"ח חשוב מבני ברק סיפר שבהיותו נער, כנראה היום לפני כ35 שנים, הוא קרא בתורה בשטיבלאך המפורסם – בית הכנסת איצקוביץ'. לאחר מכן פנה אליו מר ינאי, הוא בעל הקריאה המפורסם מרשת א' שהיה גר אז בבני ברק, והעיר לו על כך שהוא לא הדגיש את הא'! ככל הזכור לו, מר ינאי הסביר לו בשם 'מורו ורבו חנוך ילון', הלא הוא מנקד המשנה שבהוצאת אלבק, את פשר הדגש באות א', שזהו דגש לתפארת, של סלנג שנשתייר מאותה תקופה, והתורה כיבדה זאת ושימרה את אותו ביטוי שמשמעותו 'נו, תביאו כבר'!

משמעות הדברים היא שחנוך ילון הכיר בדגש זה כדגש חזק, הנשמע בביטוי. דגש חזק לתפארת הקריאה אנחנו מכירים במילים: אֵלֶּה לָמָּה הֵמָּה שָׁמָּה הֵנָּה.

על קביעה זו יש מספר קשיים:

א) הרי דגש ממש דומה לזה מופיע במקרא בעוד שני מקומות:

(בראשית מג, כו) וַיָּבֹא יוֹסֵף הַבַּיְתָה וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה.

(עזרא ח, יח) וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ הַטּוֹבָה עָלֵינוּ.

בפסוקים אלו קשה מאוד לדחוק משמעות את אותו הסלנג.

ב) למה דגש זה מופיעה בשורש 'בוא' אך ורק בנטיה המסתיימת ב-בִיאּוּ וכלאחריה יש את האות ל' מוטעמת, כמו שהבחין פרופ' ייבין כדלקמן.

ג) יש עימי תדפיס של פרופ' ייבין, אותו נתן לי כשביקרתי בביתו.

במאמר מוסגר, איך בחור ישיבה כמוני הגיע לפרופ' ייבין. באותה תקופה התעניינתי ולמדתי אודות משפטי הטעמים והנוסח, בכתביו של הרב ברויאר. לאחר שהתכתבתי עמו ושאלתי אותו כמה שאלות גם הגעתי אליו לביתו. הוא המליץ על ספרו של ייבין, שלדבריו אינו מומחה עצום בענייני המסורה, אלא אחד מבעלי המסורה עצמם! כמובן ש"כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה" (מסכת בבא קמא דף צב ע"א), והדברים נכונים גם על הרב ברויאר עצמו. אשרינו שזכינו להיות בדורם של בעלי המסורה. אני לא בא להמעיט בערכם של החכמים בני ימינו, כמו פרופ' עופר ועוד, אותם אני פשוט לא מכיר. החַיידיקדוק – חיידק הדקדוק, כבר לא תוקף אותי באותה עוצמה כמו בימים ההם.

בתדפיס זה מצוטט יונה אבן ג'נאח בספר הרקמה (מהדורת מ' וילנסקי), המבחין בין שלוש התיבות שבהן א' דגושה "שלא על דרך ההקשה", ובין המילה רֻאּוּ שדגשות א' בה היא על דרך ההקשה. מסביר את הדברים וילנסקי, שבמילה תביאו ודומיה לא אמור לבא דגש חזק. מה שאין כן במילה רֻאּוּ שבה הא' היא ע' הפועל מבנין פֻעל, ודינה להדגש אילולא היתה גרונית.

מדברי אבן ג'נאח משמע אפוא שדגש תביאו ודומיו אינם דגש חזק.

ומתוארים שיטות ניקוד בהם יש דגשים דומים רבים בא' והם ודאי אינם דגש חזק, ותפקידם רק לציין שאין הא' נחה.



ומבאר ייבין שאלו המקומות היחידים (עם יוצא מהכלל אחד) בהם מופיעה התנועהu אחרי התנועה i, כאשר לאחר מכן באה האות ל' כשהיא מוטעמת. במצב זה יש נטיה לא' להבלע ולהשמע taviyu או taviw במקום tavi'u.



באופן דומה מסביר ייבין בהמשך את הדגש במילה רֻאּוּ. כיון שקיימות פה שתי הברות עוקבות בתנועה u הן עלולות להתאחד, והדגש בה למנוע זאת ולציין שיש להקפיד במבטא הא'.



הרב ברויאר ביאר באופן מעט שונה. איני זוכר אם הוא אמר לי זאת בעל פה, או שהוא גם כתב זאת. הוא מציין שהתופעה שהא' נעשית נחה אכן קיימת במבנה דומה. המילים הראובני ולראובני בכל מקום שהן מופיעות במקרא – ח"י פעם, הא' נחה ואינה נשמעת, והמבטא הוא רוּ. לכן נחוץ הדגש במילה רֻאּוּ לציין שכאן אין לבטא רוּ אלא רֻאוּ.



הסבר שלישי כתב ר' אריה ליב בן שלמה גארדן מראססין בביאורו למשנת הגר"א (דפוס וילנא תרל"ד). למעשה הוא מרחיב את דברי ייבין וברויאר. במסגרת הסבר שיטתו של הגר"א שהתנועות הקצרות אינן אלא קיצורים של התנועות הארוכות, הוא מציין שמשום כך כמעט ולא נמצא בלשון הקודש שתהיה תנועה קטנה לא מוטעמת, כשאחריה א' מנוקדת בתנועה הגדולה שלה. המקומות שהדבר נמצא הן המילה רֻאּוּ, ולכן נחוץ הדגש בא'. ושתי דוגמות בתהלים פרק קמו, בפסוקים ג' וה':

אַל־תִּבְטְח֥וּ בִנְדִיבִ֑ים בְּבֶן־אָדָ֓ם ׀ שֶׁ֤אֵ֖ין ל֥וֹ תְשׁוּעָֽה׃ אַשְׁרֵ֗י שֶׁ֤אֵ֣ל יַֽעֲקֹ֣ב בְּעֶזְר֑וֹ.

ומשום כך יש טעם נוסף בסגול שתחת השין.

בדקתי במחשב, ואכן אין יותר דוגמות. אמנם היום התעוררתי מוקדם והחלטתי לבדוק האם קיימות דוגמות נוספות באותיות שאינן דגושות, ומצאתי עוד שתי דוגמות:

(שיר השירים ו, ה) הָסֵ֤בִּי עֵינַ֙יִךְ֙ מִנֶּגְדִּ֔י שֶׁ֥הֵ֖ם הִרְהִיבֻ֑נִי. (איכה ד, ט) טוֹבִ֤ים הָיוּ֙ חַלְלֵי-חֶ֔רֶב מֵֽחַלְלֵ֖י רָעָ֑ב שֶׁ֣הֵ֤ם יָז֙וּבוּ֙ מְדֻקָּרִ֔ים מִתְּנוּבֹ֖ת שָׂדָֽי:

גם שם מופיע אותו טעם עזר בסגול שלפני האות ה' הצרויה.

שאל הרב יעקב לויפר בהערת ביניים האם לא קיימת תמיד געיא בתצורה זו של ש' השימוש לפני אות בלתי דגושה.

התשובה היא לא. בשופטים ח, כו קיימת ההברה שֶׁ לפני הברה מוטעמת בראשה (בלאו הכי ההברה ראויה לגעיא קלה ממילא), ואין געיא:

וּבִגְדֵ֣י הָֽאַרְגָּמָ֗ן שֶׁעַל֙ מַלְכֵ֣י מִדְיָ֔ן.

ואגב, אנומליה מעט דומה אך הפוכה, בקהלת ב, כב: שְׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. במקום שינתן להברת ש' השימוש יתר אריכות מרחב ואויר, היא דוקא נחטפה בהשפעת הה' ותנועתה.



איני יודע אם אני רשאי לספר לשון הרע. אבל למרות שדוקא בפסוק הראשון של קריאת שמע אני מקפיד לכוין, גם אם אני עייף מאוד והדבר אורך זמן רב, הרי הלכה שחובה לחזור עד שמכוין כראוי. הבוקר במילה אחד, נפלה בי לפתע ההבנה, מה פשר הפתח ההופך לסגול לפני ח' וע' קמוצות, במילים כמו נֶחָמה, אֶחָד, מֶה, ובה' הידיעה. הרי קיימת הרתיעה הנ"ל של פתח לפני קמץ!



הסבר רביעי, שבהחלט מצא חן בעיני הרב ברויאר כשהעלתי אותו בפניו.

קיים הרי כלל המובא בספר דקדוקי הטעמים של אהרן בן משה בן אשר, אצל שאר בעלי הלשון הקדמונים, ובמשנת הגר"א. שוא נע שלפני גרונית מבוטא כחטף התנועה שתחת הגרונית. וכך מבטאים עד היום התימנים, ועוד מדקדקים. אם כן המילה רְאוּ, כמו בפסוק רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא, מבוטאת רֻאוּ – עם חטף שורוק תחת האות ר'. קיים אפוא צורך לבידול בין רֻאוּ – הביטו, לבין רֻאּוּ –רָאוּ אותם.

בשונה מההסברים של יבין והרב ברויאר, לפי הסבר זה לא די להקפיד שהא' תהיה נכרת היטב, כאן הרי היה צורך שהדגש החזק של בניין פועל ייוותר על תילו, וממש כמו במילה שלפני כן בפסוק שם באיוב לג, כא: וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ, שופו – שפו אותם. רואו – ראו אותם.

זהו אם כן המקום היחיד במקרא בו יש דגש חזק באות א'.