מקור

זוכר אני כיצד באחת השנים, בהתקרב ז' אדר הוא יום הולדתו של ראש הישיבה, שאלו הבחורים את מהר"ם איזו מתנה יחפוץ לקבל מהם לציון המאורע. הרהר מהר"ם רגעים אחדים ואמר: 'את כל הש"ס אני רוצה'

לרגל היארצייט של המהר"ם שפירא מלובלין שחל היום – זכרונות מגדול תלמידיו מרן בעל שבט הלוי הגר"ש וואזנר זי"ע

ימי הודו ותפארתו של רבינו (מרן בעל 'שבט הלוי') בישיבת חכמי לובלין הוקרנו רבות מרבותיו, ובראשם מורו ורבו הגדול הגה"ק רבי מאיר שפירא מלובלין זצוק"ל. לדמותו הנעלית והנדירה היתה השפעה עצומה על עיצוב אישיותו של רבינו, ועל דרכו לימים במשא ההנהגה. גיליונות שלמים ניתן למלא על האהבה העצומה שרחש רבינו לרבו זה, אשר גם הוא כנגדו השיב לו במטבע של אהבה, וחיבבו ביותר בהראותו כלפיו אותות של חיבה מופלגים החל מיומו הראשון בישיבה.

בשיחות קדשו ובשיחותיו עם יחידים, היה רבינו מתרפק לא אחת על דמותו ומתארו בכל דברי שבח ותהילה שהיו שגורים על לשונו. וכה דיבר בקדשו בהעלותו את זכרו: "עדיין הנני רואה בעל השמועה כאילו עומד לנגדי. הרב מלובלין מורינו ורבינו רבי יהודה מאיר בן רבי יעקב שמשון שפירא זצ"ל, בן אחר בן להרה"ק רבי פנחס מקוריץ זי"ע וצדיקי שפיטיווקא, הוא דוגמת ומהות האדם השלם ומעטים היו כמוהו. דמות חסידית נפלאה, כישרונות גאוניים, פקחות עצומה בכל מכמני החיים, תלמיד חכם עצום ובקי נפלא בש"ס בבלי וירושלמי ובכל חלקי התורה, מרביץ תורה ודרשן עצום בחסד עליון… בהזדמנות אחרת הגדירו רבינו כ"איש האשכולות, אשר כל שיאמרו למעלות הכל בגדר אמת"…

על החיבה העמוקה שרחש ראש הישיבה לתלמידיו, העיד רבינו בעת שתיאר פעם את זיכרונותיו מתקופת לימודיו ביח"ל: "אהבתו של רבינו מהר"ם שפירא זצ"ל לתלמידיו היתה אהבה בלי מצרים ממש. אחד מאותות החיבה וההתקשרות עמהם, יש לראות במנהגו לסעוד איתם בצוותא כל יום שני וחמישי את ארוחת הצהרים באולם האוכל של יח"ל. בתוך הסעודה היה לומד עמהם מתוך ספר שערי תשובה לרבינו יונה. כיוצא בזה נהג ביום שבת קודש, לאכול את כל שלוש סעודות היום ביחד עם התלמידים. אין פלא אפוא כי השבנו לו אהבה תחת אהבה, והיו חביבים בעינינו כל תנועה ודיבור שלו, כל שיחת חולין, ואין מן הצורך לומר כל מנהג טוב שהתנהג בו. וכל מעשה, כל עובדה, גם פכים קטנים שלו, היו בעינינו כתורה שלמה בפני עצמה"…

מסעותיו של מהר"ם לגיוס כספים עבור הישיבה היו תכופים מאוד, ושבועות על גבי שבועות היה נעדר מהישיבה בחזרתו על פתחי נדיבים. בדרך כלל היה יוצא מיד במוצאי שבת והיה חוזר רק בערב שבת. פעם תיאר זאת רבינו כי אינו יכול לשכוח כיצד במוצאי שבתות, דקות ספורות לאחר צאת השבת, היה מהר"ם נוטל את ידיו לסעודת מלווה מלכה, אוכלה בחופזה ותיכף לאחר מכן היה נפרד מהם, כשהוא כבר לבוש בבגדי חול עם מזוודתו בידו, בפנותו לעבר הכרכרה שהמתינה לו.

על מסעות אלו, שלרוב הוקדשו לסובב על פתחי נדיבים, סיפר רבינו באחת מסעודות היארצייט שהתקיימו בז' חשון, כי אחרי הסתלקות רבו המהר"ם, קיבל מבני המשפחה מחברת בה כתב מהר"ם את סכומי התרומות שקיבל בעת מסעותיו בניכר. והוסיף רבינו כי הדבר שבלט ביותר לאורך המחברת הוא, הביזיונות הרבים שהיו מנת חלקו באספות שערך, כאשר מרבית התרומות נעו על סכום של דולר בודד או אפילו חצי דולר.

רבינו גם זכה לשמוע ממנו אודות לימוד 'הדף היומי' בשיחה אישית. היה זה כאשר סיפר למהר"ם שפירא שלמד את מסכת שקלים במסגרת לימוד הדף היומי מחוץ לסדרי הישיבה. נענה רבו ואמר לו: "אם למדת את הדף היומי מבלי לחזור עליו לאחר מכן, הרי שלא הפקת את התועלת הרצויה מלימוד זה. רק חזרה על הדף מותירה אותו בידי הלומד"…

בהקשר לכך היה רבינו מציין, כי בקרב התלמידים ביח"ל לא היה נהוג ללמוד את הדף היומי. "בחורי הישיבה עסקו בלימוד התורה בהיגיון המוח והלב ובעמקות. גם מי שמצאו נפשם בלימוד הבקיאות, למדו הרבה יותר מדף אחד ליום… בסמוך אלי ישבו תלמידים שסיימו את רוב הש"ס במהלך לימודם ביח"ל", אמר פעם רבינו בשיח קדשו.

ואכן, חגיגות סיום הש"ס, היו מחזה שכיח ביח"ל. על חגיגה אחת שכזו סיפר רבינו, כי זוכר הוא כיצד באחת השנים, בהתקרב ז' אדר הוא יום הולדתו של ראש הישיבה, שאלו הבחורים את מהר"ם איזו מתנה יחפוץ לקבל מהם לציון המאורע. הרהר מהר"ם רגעים אחדים ואמר: 'את כל הש"ס אני רוצה'. לתמיהת הבחורים הסביר בחיוך, כי כוונתו היא שכל הבחורים יחלקו ביניהם את דפי הש"ס, וישננו את התחייבותם במשך אותו יום עד לשקיעת החמה.

"באותו יום, היה מספר רבינו במתק, רעדו אמות הסיפים בהיכל הישיבה. הכל ישבו על מקומותיהם וגרסו בהתמדה את הדפים שקיבלו על עצמם, מתוך מאמץ עילאי להגיש לרבם הנערץ את המתנה לה ייחל. גם מהר"ם עצמו ישב בהיכל הישיבה, ועיניו נצצו מהתרגשות בראותו את ההתמדה המופלאה ששטפה את ההיכל הגדוש. מששקעה החמה והכל כילו את מכסת לימודם, לא היה קץ לשמחה הגדולה שפרצה בליבות כולם ועלתה על גדותיה". על עצמו סיפר רבינו, כי נטל ללמוד את מסכת סוטה מהחל ועד כלה.

רבינו הוסיף וסיפר, כי הבחור יוסף בוים הי"ד, אחד העילויים המופלגים בישיבה שנודע כתלמיד חכם ושקדן עצום, קיבל על עצמו לגרוס את כל מסכת בבא בתרא מהחל ועד כלה, מאה שבעים וששה דפים. כל אותו יום ישב יוס'ל על מקומו ולא הסיר את עיניו מן הגמרא. לפנות ערב, הבחינו הבחורים כי הוא נעדר ממקומו. חבריו שיצאו לחפשו מצאוהו כעבור דקות אחדות כשהוא עומד בחדרו, הגמרא בידו, והוא לומד בריכוז עצום. "הניחו לי עתה – ביקש מחבריו – נותרו לי עשרה דפים עד לסוף המסכת, ואני מבקש לסיימם בטרם תשקע החמה"…

כה דיבר רבינו בקדשו בסיום הש"ס שהתקיים בשנת תש"ן במעמד אלפי רבבה מישראל: "עוד מצלצל באזני סיום הש"ס בז' אדר תרצ"ג בישיבת חכמי לובלין, שכדרכו בקודש היה ראש הישיבה מרן מהר"ם שפירא זצ"ל מחלק את הש"ס בין תלמידי הישיבה ביום הולדתו ז' אדר, ובו ביום בערב היו מסיימים את הש"ס, ועדיין אני שומע את הדברים הנהדרים שאמר מורי ורבי זצ"ל אז בסיום הדרן עלך פרק תינוקת וסליקא מסכת נדה: "הדרן עלך תינוקת – אם אנו נחזיר אליך את התינוקות של בית רבן, אם כלל ישראל ישוב בחזרה לטוהר התינוק של ילדי התלמוד תורה, אם אנו נעמיד לגיונות של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שראויים לקבל את פני משיח ה', יתקיים בנו – וסליקא לך מסכת נדה – תסתיים כבר המסכתא, כלומר, התקופה שעם ישראל מנודה בין הגויים"…

(מתוך הספר אבי ההוראה)