א. מוכח שאינו דין צדקה
א. אין מדקדקים אלא כל הפושט יד, אלא לוקחים עגלים לרוב ומוכרים את מה שנשאר לאחר הסעודה.
ב. אין דין עניי עירך, וכל מעלות הצדקה.
ג. ספקו דהגהות רע"א על שו"ע ס' תרצה אם יוצא יד"ח במ"מ ומת"ל בבת אחת ולענין צדקה אפ' דמבואר במ"ב דלא יצא יד"ח מעשר כספים במת"ל.
ד. מעות פורים אין משנין לצדקה אחרת משא"כ בצדקה כגון מנורה זו לבד"ה.
ה. גדר המתנות לא כלים ובגדים אלא או כסף או אוכל כדמשמע ברמב"ם.
ו. סברא.

ב. מוכח דאין גדרו להבטיח סעודת פורים לעניים.
א. דין המ"ב בשם פמ"ג דלכתחלה צריך ליתן לאביון דבר הראוי ליהנות ממנו בפורים מאכל או מעות שיוכל להוציא בפורים: אבל בדיעבד אינו מעכב.
ב. צ"ב דינו דהמרדכי נפסק בשו"ע ס' תרצה' דאם אין לו עניים יכול לעכב לעצמו ולתת אחרי פורים, דלכא' הוי אנוס בקיום המצוה כמו דבמ"מ פשיטא דהוא פטור.
ג. צ"ב הדין דסימן תרפח סע' ו' דמבואר דמתנות לאביונים בערב שבת לכו"ע והסעודה או בשבת או ביום א': יום חמשה עשר שחל להיות בשבת אין קורין המגילה בשבת, אלא מקדימים לקרותה בערב שבת, וגובים מעות מתנות עניים ומחלקים אותם בו ביום; [...] ואין עושין סעודת פורים עד יום אחד בשבת.
ד. צ"ב הדין דמגילה ו' ב' בדעת תנא קמא דהברייתא לחד תירוצא בגמ' דקרו את המגילה באדר א' ונתעברה השנה דיצאו יד"ח חוץ ממגילה ומתנות, ולאידך תירוצא רק חוץ ממגילה. דלמה עיניהם של עניים תלויות במקרא מגילה מבטל גדר המצוה.
ה. בביאור הלכה שם בשם פמ"ג ומחצית השקל אם מחלקין לעניים יוצאין ידי מתנות לאביונים, ואפ' שאפשר דאכלי להו קודם פורים.
ו. סברא.

ג. ומאידך מוכח שיש שייכות בין המתנות לאביונים לסעודה
א. צ"ב דינו דהביאור הלכה ס' תרצד בשם מ"א בשם בעל המאור דלא יתן לפני פורים דלמא אכלי להו קודם פורים.
ב. גדר המתנות לא כלים ובגדים אלא או כסף או אוכל כדמשמע ברמב"ם.
ג. אין משנים מעות פורים לצדקה אחרת אלא לקוחים עגלים לרוב וכו'. ומוכרח ברמב"ם ומבואר ברש"י ותוס' ב"מ עח' ב' דאיירי במת"ל, ומבואר במ"ב וברש"י ותוס' שם שהוא לקנות צרכי סעודת פורים.

ד. ביאור
א. אע"כ דגדר מת"ל הוא דין בעשיית השמחה, דגדר החיוב הוא לעשות משתה של שמחה הכולל משלוח מנות ומתנות לאביונים כחלק מעשיית השמחה. דא"א לחייב אדם בזה שעצם השמחה תוליד אצלו רצון עד כדי נתינה של מת"ל. וממילא החיוב הכללי בפורים הוא לעשות יום שמחה, וגדר חיוב עשיית השמחה [לאפוקי חיוב שמחה] כולל משתה מ"מ ומת"ל. וממילא מיושב הכל. ובקצרה,
ב. דחיוב בעשיית השמחה ע"י מת"ל מתחשב בצפיית העני לעשייה זו, ואם צפייתו לחלק שלו בעשיית השמחה היא ביום של קריאת מעשה הנס, ממילא חלק מהדין עשיית השמחה ע"י מת"ל היא בהכרח ביום זה. דא"א שעשיית השמחה שקיומה ע"י מת"ל תתעלם מצפיית העני עצמו מתוך זכרון הנס דהיינו קריאת המגילה שהוא מקור עשייה זו.
ג. כל הדינים דאין משנים וכו' הם גדרים בדעת הנותן בגלל גדר עשיית השמחה אבל אינן גדר בדין עשייה עצמו. אלא שדעת הנותן היא תוצאה רצונית מגדר הדין עשייה.
ד. וממילא לכתחילה ראוי שהעני יוכל להוציא בפורים אבל אינו מעכב בדיעבד.
ה. מובן הכרעת הרמב"ם בין שלושת החלקים של עשיית השמחה, סעודה מ"מ ומת"ל, ומכריע ע"י גדר של שמחה מצד זה שאין שמחה מפוארה אלא לשמח עניים.