בהרבה מקומות משמעותה "חלק" ולאו דווקא חצי ממש.
כמו לשון חז"ל "חצי שיעור אסור מה"ת", שלרוב הפוסקים היינו חלק מהשיעור, ולאו דווקא חציו (אמנם עי' בספר נפש חיה להג"ר ראובן מרגליות סי' שכח ס"ג שהביא בשם כמה פוסקים דסברי דדווקא חצי שיעור אסור ולא פחות).
והגם דקיי"ל לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד (קלז:), ראה ברד"ק (שמואל ב יט, מא) שכתב כן אף על לשון מקרא, וז"ל: חצי עם ישראל - קצת עם ישראל, שהרי אמר אחר כן וכל ישראל באים אל המלך, אם כן אותם שעברו עמו מישראל מעטים היו ולא היו אלא אותם שהיו בין בני יהודה שעברו עמו בברחו... ולשון חצי ומחצה ומחצית אינו אלא חלוק החלק מהכלל, פעמים הוא חלק כחלק בשוה וזהו ברוב, ופעמים אינו בשוה, כמו: "חציו שרפתי במו אש". וכן אומר: "עד צואר יחצה" והצואר אינו חצי הגוף בשוה וממנו ולמעלה אינו אלא קצת מעט מהגוף. עכ"ל. הרי שמביא ראיה לפירושו מהפסוק עצמו שממנו הקשית (אמנם הוא כתב "שרפתי" והכוונה לפסוק סמוך באותו הענייין שם).
וגם בפירושו שם בישעיה רמז לדעתו בעניין, שכתב: ר"ל מקצתו. ע"כ. אך כאן לא האריך להוכיח שיטתו.