8. מאמר של מר אילון גלעד, טור ״מהשפה פנימה״ במוסף הארץ. 05.03.2014

מה בין המילה "בלשן" למרדכי היהודי?

על אף שהוא בולש אחרי מילים, מקור הבלשן והבלש שונים מאוד. גם למרדכי היהודי יש יד בעניין

בשפת הסימנים הישראלית, המילה בלש מסומנת כך שהדובר מחווה כאילו הוא מסתיר את פניו בצווארון מעילו, ואילו המילה לבלשן, חוקר לשונות, נגזרת מסימן זה, אותה תנועה סיבובית של מפרק יד ימין נעשית אך מיקומה עובר מהצוואר אל קירבת הפה.

נראה זה אך טבעי שגם בעברית המילה בלשן תיגזר מהמילה בלש, שכן בלשנים, לפחות אלו העוסקים בבלשנות היסטורית, מבלים רבות משעותיהם כשהם רכונים מעל ספרים ישנים וכך בולשים אחר מילים עתיקות. אך אין זה המקרה.

ביובל השנים שבהן שהו בני יהודה בגלות בבבל הם הספיקו לאמץ שמות נוכריים. כך, כשכורש התיר ליהודים הגולים לשוב לארצם ולהקים מחדש את ביתם הלאומי ב-538 לפני הספירה, בכירי שבי ציון שליוו את זְרֻבָּבֶל בֶּן־שְׁאַלְתִּיאֵל חזרה לארץ אבותיהם הנמנים בספרים עזרא (ב׳, ב׳) ונחמיה (ז׳, ז׳) היו בעלי שמות בבליים ובין אלו אחרונים ברשימה מצוינים מָרְדֳּכַי ובִּלְשָׁן.

מאות שנים אחר כך, במדרש תלמודי (מנחות ס״ה, א׳) פורשו שני השמות הללו כשם של אדם אחד: מרדכי היהודי, דודה של אסתר המלכה. על פי המדרש, נקרא מרדכי בלשן מפני שידע שבעים שפות, כלומר על פי המדרש השם בלשן הוא קיצור של ״בעל לשון״. בעקבות מדרש תלמודי זה, לאורך הדורות, כשרצה יהודי משכיל לומר על חברו שהוא בקי בשפות רבות, היה אומר ״חכם בלשון כמרדכי בלשן״.

כנראה היה זה אביר ההשכלה ומראשוני הציונים בליטא, שמואל יוסף פין, שקיצר לראשונה את הצירוף הארוך למילה בודדת בהקדמה לטקסט של מרדכי נאטהאנזאהן שהופיע בספרו ״פרחי צפון״ מ-1844. ״ידידי היקר הרב החכם, הבלשן המפואר כותב המכתב הזה...״

כעבור 14 שנה היה זה מכרו, אליעזר צבי צוייפל, שלקח את המילה של פין וחידש על פיה מילה לתאר בה את מדע חקר הלשונות, בספרו ״מינים ועוגב״. ״הביקורת (קריטיק) והבלשנות (פילאלאגי) משפט אחד להם לבנות לפעמים בניינים מצוירים ומכוירים...״

המופעים של המילים הללו במאה ה-19 אינם מנוקדים ועל כן אין אנו יכולים לדעת אם נהגו ב־ב' פתוחה כפי שאנחנו הוגים אותם היום או בחיריק כפי שכתוב במקרא. אליעזר בן־יהודה מנקד את המילה בחיריק במילון הכיס שפירסם ב-1901 ואילו בכרך א׳ של מילונו הגדול שראה אור ב-1908 כתובה המילה בפתח (המילה בלשנות נעדרת משום מה) ובהערה דוחה בן־יהודה את המדרש התלמודי ומוסיף ״מכל מקום נתקבל שם בלשן במשמעה זו ונהוג בדבור בבי"ת פתוחה, ואומרים כי זה צמצום מן בעל ומן לשון״. ב-1934 הוקם החוג לבלשנות באוניברסיטה העברית בירושלים וזו החלה להכשיר דורות של בלשנים עברים ההוגים את שם מקצועם בבית פתוחה.

למילה "בלש" מסלול נפרד. לראשונה אפשר לפגוש את המילה במשנה (כלים ט"ו, ד׳) שם מתואר ״מקל הבלשין״ - מין דוקרן שבו השתמשו פקידי מכס לפשפש בשקים. אין המשנה מזכירה בלשים מחוץ לצירוף זה וכאשר קבוצה של בלשים מוזכרת היא נקראת בולשת, למשל במשנה עבודה זרה: "בלשת גוים שנכנסה לעיר בשעת שלום...״ (ה׳, ו׳). מילים אלו נגזרות מהשורש הארמי בל״ש המקביל לשורש העברי ח.פ.ש.

בעיתון ״המליץ״ ניתן למצוא החל מ-1887 את המילה "בולשת" משמשת במשמעות חוליית חיפוש של השלטונות, אם כי השימוש במילה המשיך להיות מוגבל למדי עד לשנות ה-20 של המאה ה-20. כשרצה אותו העיתון לתאר חוקר משטרה שבימינו היינו קוראים לו בלש היה כותב ״שוטר חרש״. צירוף זה החל להידחק בהדרגה מפני המילה בלש, שנכנסה לשימוש באמצע העשור הראשון של המאה ה-20. אני מצאתיה לראשונה במאמר של חיים מיכל מיכלין, שהתפרסם ב״הזמן״ ב-1905, אך על פי יעקב בקר וחיים כהן שכתבו ביוגרפיה של יוסף קלוזנר, היה זה הוא שחידש את המילה בלש והשרישה בעברית.

למן 1907 העיתונות העברית בארץ ישראל מדווחת על פעולותיהם של בלשים בחו״ל אך לא בארץ־ישראל, שכן במחוזותינו לא היתה משטרה של ממש ובוודאי לא היו בלשים. רק כשכבשו הבריטים את הארץ מידי העותמאנים הוקם בארץ לראשונה כוח שיטור מקצועי. אותה משטרה (מילה שחודשה על ידי בן־יהודה) כללה יחידה מיוחדת לחקירת פשעים - The Criminal Investigation Department, שבעברית זכתה לשם בולשת וחבריה זכו לכינוי בלשים.

למרות השתרשות המילים הללו בזמן המנדט הבריטי, מאז שעזבו הבריטים והוקמה משטרת ישראל הן משמשות בעיקר לתאר כוחות משטרה זרים, שכן המשטרה שלנו העדיפה משום מה את השורש ח.ק.ר עם חוקרים ואגפי חקירות.