זכיתי להיות אמש בכנס הנ"ל (למעט בהתוועדות).
להלן כמה רשמים שצברתי:

ישר כח גדול מאוד למארגני הכנס [האגף לתרבות תורנית של עיריית ירושלים, בראשות הרב גבריאל שטאובר (המנחה) והרב אברהם יהודא פיינר (הדובר הראשון)].
הכנס אורגן בטוב טעם ודעת, במקצועיות מרובה, עם תוכן עשיר ומגוון ובסדר מופתי.

בנייני האומה היו מלאים עד אפס מקום [גם האולם וגם היציע - דומני שמדובר ב-3,000 מקומות ישיבה]. לא היה מקום ישיבה אחד פנוי, והיו כאלו שאף עמדו. (בתמונה המצורפת, ניתן לראות חלק בלבד מהיושבים באולם)

החל מהשעה 18:00, בכניסה לבנייני האומה, היתה תערוכה מרשימה של כלי המקדש, מצגת בנושא המקדש, תערוכת תמונות ועוד.
נראה לי שמכון המקדש (שמכרו שם את ספריהם השונים וכו') היו המארגנים של שלב זה [ואגב, נדמה היה שהם היו הכיפות סרוגות היחידות שהיו בערב זה, וצ"ע מדוע].

קצת אחרי השעה 19:15 החל האירוע המרכזי. באירוע היו הדוברים שהוזכרו בקובץ שלעיל, וכן היתה בהחלט תכנית אומנותית עשירה ביותר. היו קטעי נגינה וחזנות יפים ומרשימים בין דובר לדובר. הדוברים עצמם דיברו באופן מרשים (פירוט קל להלן) ולא חרגו מהזמן שהוקצב להם. לאורך כל האירוע, הוקרנו תמונות וסרטונים קצרים על המסכים הגדולים (בנוסף, להקרנת המתרחש על הבימה המרכזית). כאמור, המקצועיות שלטה בארגון האירוע - הופתעתי מעל ומעבר.

דרשתו של הרב מנחם שטיין היתה לטעמי מדהימה. דברים היוצאים מעומק הלב והנכנסים ללב ומרתיתים את הלב. הדברים נאמרו בבהירות ובבקיאות מרשימה ובשפה קולחת. לא ניתן היה שלא להתפעל ולהתרומם בעקבות דרשתו המופלאה. בין היתר הוא דיבר על היחס בין האב לבן, כמשל ליחס בין הקב"ה לעמ"י. הוא דיבר והרחיב על כך שבזמן המקדש, ניתן לחוש בבירור את הימצאות השכינה, לאור הניסים שנעשו במקדש וכו', ודיבר על הצער והכאב של הניתוק בין האב לבנו, בזמן החורבן. לא הכרתי קודם לכן את הרב מנחם שטיין, ואני מוכרח לציין שהוא דרשן מבריק בצד היותו ת"ח מופלג (וכך הוצג ע"י המנחה), והצליח לרומם את הציבור ולגעת בנשמה.

הרב יהושע כהן (מחבר הספר "כרם יהושע" - מומלץ!) הדהים את קהל השומעים בבקיאותו המופלגת בש"ס בבלי וירושלמי, כאשר בכל עת שהזכיר משהו ציטט את כל האזכורים של אותו עניין בש"ס, תוך ציון מקום מדוייק (עד לרמת השורה בדף). כשהזכיר חכם מסויים ורצה לתאר אותו, החל למנות את כל האזכורים שלו בש"ס (עד שנקטע במחיאות כפיים סוערות ע"י הקהל ההמום). האזכורים כללו גם את ציון ה"דיבור המתחיל" של רש"י ותוס'! השיא לטעמי היה כשהחל להזכיר תופעה מסויימת בש"ס שלטענתו יש לו 3200 הוכחות לכך, והחל למנות אותם במהירות הבזק, עד ששוב נקטע ע"י הקהל במחיאות כפים סוערות. תופעה זו, של ציטוטים מרחבי הש"ס, חזרה על עצמה שוב ושוב, ולא נראה שעשה זאת כדי להרשים את הקהל, אלא שכך דרכו בדרשותיו ושיחותיו. הרושם הוא ששליטתו בש"ס מוחלטת. אחד הדגשים המרכזיים בדבריו היה דברי הגמרא "בארבעה לא מצינא בשיתא מצינא", שמהם מוכח שדרכם היה ללמוד סדר קדשים כחלק בלתי נפרד מהלימוד המצוי.