רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ב הלכה טז:
"כשבונין המזבח בונין אותו כולו אטום כמין עמוד ואין עושין בו חלל כלל, אלא מביא אבנים שלמות גדולות וקטנות ומביא סיד וזפת וקונייא וממחה ושופך לתוך מלבן גדול כמדתו ובונה ועולה, ונותן בתוך הבנין גוף של עץ או אבן בקרן דרומית מזרחית כמדת היסוד, וכן נותן בתוך כל קרן וקרן עד שישלים הבנין ויסיר הגופים שבתוך הבנין כדי שתשאר קרן דרומית מזרחית בלא יסוד וישארו הקרנות חלולין".

את"ל שהרמב"ם העתיק את דברי הגמרא שנאמרו לשעתם עקב אילוצים טכניים, יש להעיר שאמרו במסכת בבא בתרא דף יד ע"א: "רב הונא כתב שבעין ספרי דאורייתא, ולא איתרמי ליה אלא חד. רב אחא בר יעקב כתב חד אמשכיה דעיגלי ואיתרמי ליה, יהבו ביה רבנן עינייהו ונח נפשיה". ואילו הרמב"ם בהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ט החל מהלכה ג האריך לחדש אופן טכני בו נקל לכוין כדבעי בלא שום תימה דעינא דרבנן.

לכאורה, קושית התוספות מראה את הדוחק שבתירוץ הגמרא. גם מבחינה אסתטית שיטת לוי נאה וסימטרית יותר. ואיני יודע למה פסק הרמב"ם כרב למרות שרגיל לפסוק ע"פ הכלל שהלכה כלוי, ולמרות שתרגום דידן (אונקלוס) כלוי.