מרשותו?

לפי המבואר לעיל נוכל לענות ביתר פשטות על שאלה זו.
כלומר התרוץ הרגיל והמקובל שזה בגלל ש'מצד אחד הופקע ממנו החמץ מבחינה ממונית ולכן לא יכול לבטלו אך מצד שני זה עדיין ברשותו להתחייב עליו' איננו כלל תרוץ פשוט, למעשה זה תרוץ השייך למחלקת תרוצי 'אוכל הסלעים הגדול והירוק' שזועקים לכל שאינם באמת בגדר תרוץ לשאלה.

אומנם לפי דברינו שלעיל התשובה פשוטה יותר :
התורה לא הקפידה מעולם על כך שהחמץ יהיה ברשותנו (ולכן מותר להשאירו בבית לאחר הביטול) וכל ההקפדה היתה לא להשאיר בבית חמץ שעלולים לאוכלו בטעות בפסח.
אומנם נראה שסמכה התורה על ביטולו של האדם כאשר נעשה בהיות החמץ התר דווקא, וזה מהטעם שאז למרות שאין עדיין איסור כבר מתייחס לחמץ כאל לא אוכל אם כן ניתן לסמוך עליו שישאירו בבית במהלך ימי פסח ולא ייכשל באכילתו מצד שישכח איסור האכילה שהרי גם ללא איסור זה כבר קבע בדעתו שלא לאוכלו. אבל אם רק בימי האיסור רואה החמץ ורוצה לבטלו מאכילה לא סמכה עליו עוד התורה שלא יאכלו, שהרי מה עדיפה הסכמתו שלא לאוכלו על האיסור המפורש שנאסר בחמץ באותו הזמן?
לכן לא מועיל עוד הביטול בימי החג להתיר השהיית החמץ בבית ועובר על ציווי התורה להשבית מביתו כל חמץ שעלול לאוכלו בשגגה בימי החג.
כמובן שלמרות הנ"ל, אם ישרוף החמץ וודאי לא עובר עליו עוד, ולא בגלל שכאן 'לא הכניסה התורה לרשותו לעניין לעבור עליו' אלא כי לא עלול להכשילו עוד, וכן מטעם זה יכול לתתו במתנה לנכרי ושוב יפטר מהאיסור, מה שלא מובן כלל לפי ההסבר הרגיל.