צריך לדון,
מניין יש מקור ללמוד 'שבשעת קבלת הדם הבהמה תהיה באותו מצב של שעת השחיטה'?
ומה הסברה בכך?
וכן, מניין יש מקור ללמוד 'שדווקא מה שנקרא מום בבהמה חיה הוא המום שפוסל'?
ומה הסברה בכך? מה לי מום כזה או מום כזה?

אלא שכאשר בוחנים את העניין באופן יותר "בעלבתיש" מתברר העניין.
מקרא מלא במלאכי א, ח:
וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע, וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע,
הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ?!
הרי שהחסרון בבעל מום הוא 'הקריבהו נא לפחתך'.

מעתה מבואר:
מובן שקיים חסרון אם מזים מדם בעלת מום, למרות שהמום נולד לאחר שחיטה. לפני פחתיך היית מחליף בהמה כזו והיית מביא תשורה ללא פגם.
היות הבהמה שחוטה בזמן ההזאה אינו מהווה חסרון. לא משום 'שרק מום שנקרא מום בבהמה חיה הוא המום שפוסל'. אלא מפני ש-וכי אפשר אחרת? השחיטה אינה כלל פגם אלא צורך גבוה! גם לפני פחתיך ודאי היית עושה כך.