וכמובן ששאלת חכם הינה כבר הפתח לתשובה.

בעצם צריך להבין, למה שאלת חכם הינה פתח לתשובה?
אלא שהשואל החכם מניח שיש אמת, רק שאינה ידועה לו, וכן הוא מניח שמה שידוע לו אינו אמת שהרי מצא סתירות בין הידוע לבין שכלו וכן מניח שהאמת אמורה להיות כזו שברגע שיודעים אותה אז 'הכל מסתדר ואין עוד סתירות'

לכן אם יודעים לסדר כראוי את כל ה'ידוע' וכן את כל 'הסתירות שיש' ניתן ע"י פעולה שכלית אנושית למצוא את המערכת הלוגית שתגלה את התשובה הנכונה כך שהכל אכן יסתדר (זאת כמובן בהנחה שאכן מדובר במערכת לוגית שלמה ונאותה, שאין בה סתירות מובנות)

אותו הגיון שמסביר את תופעת ה'שאלת חכם= תשובה' נראה שיש להחיל גם על שאלתך, כלומר התנאים הניחו שדיני התושב"ע מקורם ממערכת הגיונית ומסודרת וכן האמינו שניתן ע"י רצף של פעולות לוגיות מסודרות להגיע מהתורה שבכתב כמעט (מס' מסויים של הלכות נותרו ללא מקור ברור והן הנקראות לפי הרמב"ם 'הלל"מ') לכל דין של התושב"ע, הדברים שלא ניתן להגיע אליהם נקראים 'אקסיומות' ואינם סותרים את נאותות המערכת הלוגית.
מה היה מקור הנחתם זו?
א: אולי כך קיבלו מרבותיהם במסורת מסיני
ב: סברו בסברתם הישרה שתורת אמת אמורה להיות מערכת לוגית שלמה ונאותה ולכן חיפשו לקיים בכך התורה

בהנתן ההנחות שלעיל ורשימת הדינים שהיתה בידיהם וכן פסוקי התורה ניגשו החכמים בדורות שסביב פועלם של ר"ע וחבריו למלאכה.
המטרה של כולם היתה אחידה- לנסח בכללים את ההגיון שמאחורי הקשר שבין התורה שבכתב לתושב"ע
הכלים שהיו בידיהם- סברתם, רשימת הדינים והסתירות וכן מלאכת קודמיהם.

מקרה לדוגמא:
לשמעון העמסוני היה נראה שהכלל 'המילה 'את' באה לרבות' מסביר כמעט את כל מופעי המילה וכן מסתדר עם ההלכות הנתונות.
סתירה- מה ניתן לרבות מהמילה 'את ה' אלקיך תירא'?
מסקנתו- לבטל הנחתו ולבטל הכלל שניסח וכן כל הדינים המחודשים שיצאו מכך.

דעת ר"ע: אין צורך לבטל הכלל שהרי נמצא דבר מה שיכול לרבות אל יראת ה'=> הכלל הנ"ל תקף (אין לו סתירות לוגיות)=> כל שנלמד מכלל זה הינו מסקנה נכונה לפי התורה.