כיוון שבמקרים רבים בש"ס יש מחל' בין מי שלמד דין מסויים מג"ש לבין החולק עליו שלא היה מוכן לקבל הג"ש חייבים לומר שצריך להבין הכללים 'קצת אחרת'.
הרי אם כל ג"ש היתה באה במסורת מסיני בלבד הרי היה חייב החולק לקבל מסורתו של מי שקיבל הג"ש מרבו, סברא פשוטה היא שעדויות שתנאים היו מעידים לפני חבריהם על מסורות שקיבלו מרבותיהם היתה אמורה להתקבל אצלם לא פחות מאשר לו שמעוה מרבם בעצמם, וכך אמרו חכ' לרשב"י "אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה"

וכן המחל' העתיקה בדבר הצורך ב'מופנה מצד א' או ב צדדים' כלל לא מובן לפי ההבנה הרגילה, הרי או שרבך לימדך שיש כאן ג"ש או שלא לימדך כלל, מה שייך להכניס כאן 'האם מופנה ומכמה צדדים' וכיצד ייתכן שהגמ' דנה בשאלה אם זה מופנה או לא מסברא?
אלא פשוט מהנ"ל שיש ב דרכים ללמוד ג"ש
א: כך רוב הלימודים- שלומד התנא בעצמו שיש הפניה ממילה מסויימת, לומד כך בגלל 'חריגותה של המילה בסביבתה' (ויש שאלה כללית אם סובר כמ"ד שצריך ב' צדדים או די בא') ואז ניתן לחלוק עליו

ב: מקרה 'מסורת'- יש לו מסורת שרבותיו למדו כך
עניין זה מתחלק ל2:
I- רבותיו למדו בעצמם שיש כאן 'מופנות' ולא שונה מהמקרה לעיל
II- רבותיו קיבלו זאת מסיני, יכול להעיד על כך לחבריו ומצופה מהם לקבל עדותו (אומנם יש מקורות שנראה שהצריכו עדות של כמה מעידים ולא הסתפקו בעדות יחיד לעניין זה)

עדיין יש לברר מה כוונת אומרם ז"ל:
"דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו"
וי"ל כפי שבאר הרב רקובר "הכלל הוא, שאין אדם מוסמך ללמוד גזרה שווה מעצמו, אלא רק למסור הלכות שנלמדו בגזרה שווה, שקיבל מרבותיו. זאת מן החשש שהמשתמש במידה זו שלא כראוי עלול להגיע לתוצאות מוטעות."
כלומר זה יותר הנחיית בטיחות ולא איסור/ מניעה גמור, כלומר יכול אדם לדון 'מופנות' מעצמו (וכפי שמצאנו רבות בש"ס) אלא שלא מצופה ממנו לעשות זאת וא"כ לא יכל הלל לטעון זאת נגד בני דורו