אין משמעו רק ש"הגמרא מתקשה בכך שאמורא יאמר דין מסויים הזהה לחלוטין לדברי תנא, כי אם כך אז היה לאמורא לומר בפירוש "הלכה כדברי תנא פלוני"."
אלא הקושיא חמורה יותר ונובעת מכך שמצופה שההלכה תהיה כאחד מהחולקים הקודמים או כתנא שמובא אחרי הקושיא, ולפי כללי הפסיקה של רבי ההלכה אמורה להיות כמותו בניגוד למה שנראה מדברי האמורא שעליו מקשים.
לכן אין זו רק שאלה של 'אמרת דבר מיותר' אלא 'אמרת דבר לא נכון' להלכה.
לפחות בחצי הש"ס הראשון כך יש לפרש המבנה הזה (וכמובן לכל כלל יש יוצאים מן הכלל למרות שלכלל הזה הם בודדים).

וכמובן יש להוסיף הערך "כללי פסיקה בין תנאים"
נמסרו ע"י ריו"ח לתלמידיו, קיבלם מרבותיו שכך קיבלו מרבי.
חלק מהכללים :
דברי ב"ש אינם משנה (הלכה כב"ה לחלוטין)
הלכה כר"מ כאשר מובא כת"ק ולא בשמו (במילים אחרות הלכה כסתם משנה)
ר"ע וחברו/יו הלכה כר"ע (מחל' אם גם נגד רבו ואם נגד רבים)
הלכה כרשב"ג במשנה (לא בבריתא)
ר' יוסי וחבריו הלכה כר"י
הלכה כראב"י

כללי פסיקה בין אמוראים:
ריו"ח רב ושמואל:
הלכה כריו"ח נגד כ"א מהם לבד וי"א אף נגד שניהם
בד"כ הלכה כרב בעניני איסורים והלכה כשמואל בענייני ממונות
הלכה כר"נ בממונות
בד"כ הלכה כרבה במחלוקתו עם רב יוסף (שהיה סיני ועדיף מעוקר הרים)
אביי ורבא הלכה כרבא מלבד יעל קג"ם

מצופה מאמורא מאוחר לפסוק לפי הכללים הנ"ל לפחות עד לדור של רבה ורב יוסף, וכן לא מקובל לחלוק על רבא

במקרה ונראה שאמורא פוסק שלא כאחד הכללים שלעיל הגמרא תברר דעתו ותענה שאו שמצא בריתא ובה הדעות הפוכות וממילא ההלכה מתהפכת או שגילה מקור ובו מובא שדעת ת"ק איננה 'סתומה' אלא מפורשת בשם תנא פלוני וממילא אין הכרח לפסוק כך (וזאת ראיה נגד כמה ראשונים שכתבו שהלכה כסתם כיוון שזו דעת רוב חכמי הדור (למדו זאת מכך שת"ק מכונה גם 'חכמים')*, הרי אם מצאנו מישהו מהרוב שגם אמר כך למה לא נפסוק זאת? אלא שהכלל שהלכה כת"ק מתייחסת דווקא למצב שברור לנו שזה ר"מ או עכ"פ תנא מסויים שרבי רצה לסתום כמותו, למעשה אין מושג של הכרעה כרוב בתקופת התנאים כיוון שלא נהגו (מלבד שני מקרים ביחס למחל' ב"ה וב"ש) להמנות ולהכריע לפי דעת הרוב) וכל ההכרעות הינן של רבי (ובית דינו) כפי מה שהיה נראה בעינהם להכיע בין דעות קודמיהם).
*בהוריות מפורש שכינו ר"מ בלש' רבים למרות שבוודאי היה בודד וממילא אין שום ראיה מהמילה חכמים שמדובר בכמה תנאים ולא בר"מ לבד.