נחל' בשאלת הגדר של הכלל ש"כל העומד להעשות כעשוי דמי" (בלש' ר"ז "כל הראוי לבילה...")
לריו"ח כשאין מניעה מציאותית להשלמת התהליך הגם שהלכתית יש בעיה בהשלמתו אמרינן שכבר נכמר הכל וכאילו נעשה בשלמות, לכן אסור גם בח"ש והנזירות באה לעולם הגם שהלכתית יש בעיה להמשיך באכילה או בקיום הנזירות.
לר"ל גם מניעה חיצונית כמו "הלכה" מבטלת כח ההשלמה וממילא לא עושים צירוף.
למסקנה המחל' הנ"ל לא נוגעת לנזירות כיוון שיש מושג של "נזיר טמא" שהוא נזיר גמור וא"כ אין כאן שום צורך בהשלמת נזירותו.
כל שנחלקו זה אם דברי התורה על נזיר שהיה טהור ונטמא הינם בדווקא או לדוגמא בעלמה אבל כוללים גם אחד שלא היה טהור כלל
כעין השאלה אם "דיברה תורה בדבר ההווה"