בס"ד

כשמשה עלה להר הוא השאיר "הוראות הנהלה" לעם בנוגע לדין בזמן העדרו.
כתוב בתורה: "ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה.. והנה אהרון וחור עמכם מי בעל דברים יגש אליהם". הפסוק הזה טיפה לא מובן, מדוע משה צריך להזכיר לזקנים לגבי אהרון וחור?
אלא צריך להבין את הפסוק כך: "ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה" - יש כאן 'טקס מינוי' חפוז, משה ממשנה את הזקנים לסנהדרין זמנית (מינוי קבוע יהיה רק לאחר מכן, מסופר בפרשת בהעלותך), ואז פונה בחזרה אל העם ואומר: "והנה אהרון וחור עמכם" - לפי הסדר: אהרון- נשיא, וחור- אב בי"ד.

ביום עשיית העגל "וירא העם כי בשש משה...ויקהל העם על אהרון" - בתחילה הולך העם לפי הסדר ופונה אל הגדול, "קום עשה לנו וכו' כי זה משה האיש... לא ידענו מה היה לו". אהרון מוצא אמתלאות ועיכובים לדחות את הרעה: "פרקו נזמי הזהב וכו'" ואח"כ "ויבן אהרן מזבח לפניו ויאמר חג לה' מחר" - כלומר: לכו לישון כעת, מחר נעשה חג (ואהרון התכוון שהחג יהיה לה').
"וישכימו ממחרת....ויקומו לצחק" - כאשר השכימו בבוקר כבר לא הקפידו לחכות לגדול, והעלו ועולות במזבח מבלי להתחשב באהרון. בא חור למחות בהם "ויקומו לצחק"- שהרגו אותו.
כאשר לא מתחשבים בגדול, אלה שבאים אחריו גם הם בסכנה, ויש סכנה גם לשלמות התורה.
הלל היה נשיא, וככזה היה על כולם להיות סרים למשמעתו (רבן גמליאל, 5 דורות מאוחר יותר, כפה את מרותו על יתר תלמידי החכמים, והסיפור ידוע), אך היה ענוותן ולא הקפיד.
כאשר שמאי, שהיה תקיף, מכוח ריתחא דאורייתא אמר להלל "אם תקניטני אגזור גם על המסיק", החליט הלל לשתוק כדי לא להרבות גזרה. מתוך מחלוקת זו בין הנשיא לאב בי"ד היה צריך להיחלץ, ודרך המרות לא ננקטה (שהרי שתק הלל והיה כפוף), לכן היה צריך לעמוד למניין.
יום שסדרי הנהגת התורה מיטשטשים קשה כיום שנעשה בו העגל, שהוא התוצאה המרה ביותר של היטשטשות סדרי הנהגת התורה.