החכמת אותי בדברי תורתך.

בהתייחס לסעיף ד:

ראיתי לאחרונה מדרש יפה בילקוט שמעוני:

ילקוט שמעוני

למנצח לדוד מזמור קוה קויתי ה' ויט אלי (תהלים מ' ב'), זה שאמר הכתוב (ישעיה כ"ה ט') ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו, אין ביד ישראל אלא הקווי, כדאי הן לגאולה בשכר הקווי, וכן הוא אומר (איכה ג' כ"ה) טוב ה' לקויו, ואומר (זכריה ט' י"ב) שובו לבצרון אסירי התקוה, שמא תאמר עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו (ירמיה ח' כ')?, תלמוד לומר (תהלים כ"ז י"ד) קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה', קיוויתם ולא נושעתם, קוו ושובו וקוו. ואם תאמר עד מתי נקוה?, כתיב (תהלים קל"א ג') יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם, ואומר (שם ל"א כ"ה) חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה', ומה כתיב אחריו (שם ל"ב א') לדוד משכיל אשרי נשוי פשע, דוד שקיווה לי עניתיו. אמר דוד מתוך הקווי ויט אלי וישמע שועתי. (תהלים רמז תשל"ו).

וראיתי בבית הלוי על התורה שנסתפק מתי אדם צריך להודות להקב"ה? האם כבר עתה כאשר הוא בטוח בחסד שהקב"ה יעשה איתו או שמא רק כאשר גמל איתו ה' את החסד? ותירץ "ואני בחסדך בטחתי" כאשר אני בוטח בחסד שתעשה עמדי אז "יגל ליבי בישועתך" אני שמח בישועתך, אבל מתי "אשירה לה'" - מתי אני צריך להודות לה'? "כי גמל עלי", לאחר שהגיע הדבר שביקשתיו.

י"ר שה' ימלא כל משאלות לבנו לטובה ולברכה לששון ולשמחה בב"א.