"דרש רב אחא ברבי חנינא: מאי דכתיב: (יחזקאל יח, ו) אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל - שלא אכל בזכות אבותיו".
רש"י: "שלא נצטרך לזכות אבותיו מתוך שהוא חסיד". כלומר שלא ביזבז את זכויות אבותיו, כמו שאמרו (שבת דף לב. ותענית דף כ: ) "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה... ואם עושין לו נס - מנכין לו מזכיותיו".

"וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל - שלא הלך בקומה זקופה".
כלומר שהפגם בהליכה בקומה זקופה הוא הגבהת העינים בגאוה. וכן לשון היד רמ"ה: "ועיניו לא נשא שלא הלך בגבות עינים". או שפירש כך, או שגרס כך.

"וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא - שלא ירד לאומנות חבירו.
וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב שלא נהנה מקופה של צדקה,
וכתיב (יחזקאל יח, ט) צַדִּיק הוּא חָיֹה יִחְיֶה".

במי מדובר שלא יהנה מקופה של צדקה, במי שאינו נצרך לצדקה, או במי שנצרך?

מדברי רש"י: "שלא נהנה מקופה של צדקה - שהוא דבר גנאי לאדם הגון", משמע לכאורה שמדובר בנצרך, כי מי שאינו נצרך אינו רק גנאי לו, אלא איסור גמור, שגוזל מקופת העניים.
וקשה, הרי אדרבה, מי שנצרך חייב לקבל צדקה, כמו שפסקו הרמב"ם (הלכות מתנות עניים סוף פרק י) והשו"ע (יו"ד רנה, ב)
"וכל מי שצריך ליטול, ואינו יכול לחיות אלא אם כן נוטל, כגון זקן או חולה או בעל ייסורין, ומגיס דעתו ואינו נוטל - הרי זה שופך דמים, ומתחייב בנפשו; ואין לו בצערו, אלא עוונות וחטאות".
וכן אמרו במסכת שבת דף קד.
"גימ"ל דל"ת - גמול דלים, מאי טעמא פשוטה כרעיה דגימ"ל לגבי דל"ת - שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים. ומאי טעמא פשוטה כרעיה דדל"ת לגבי גימ"ל - דלימציה ליה נפשיה". ופירש רש"י: "דלימציה ליה - עני נפשיה, ולא יטריחנו לבעל הבית לרוץ אחריו".

ואכן ביד רמ"ה כתב: "ואומנות חבירו מדמה לה לאשת חבירו. וקופה של צדקה מדמה לאשה נדה שאינו גוזל שום אדם אבל נהנה מדבר שאין ראוי לו. וקופה של צדקה אינה ראויה לאדם שאינו צריך לה".
כלומר שמדובר במי שאינו צריך לה.
וכן כתב בבית הבחירה למאירי: "שאסור ליהנות מכיס של צדקה, ר"ל מי שאינו צריך לה".
אך קשה, למה דימו זאת לאשתו נידה, שאסורה לו רק במצבה זה, והלא זהו גזל גמור, אף יותר מיורד לאומנות חבירו. והיה צריך לדמות זאת לתחילת הפסוק "ואת אשת רעהו לא טמא".