מעשה בחסיד אחד שהיה מתייחד במקום אחד והיה לומד במסכת חגיגה; והיה מהפך בה ומהדרה כמה פעמים, עד שלמד אותה היטב והיתה שגורה בפיו. ולא היה יודע מסכת אחרת מן התלמוד והיה שונה בה כל ימיו.

‏כיון שנפטר מן העולם, היה בביתו לבדו ולא היה שום אדם יודע פטירתו. באה דמות אשה אחת ועמדה עליו והרימה קולה בבכי ומספד. ותרבה אנחתה וצעקתה, עד אשר נתקבצו ההמון, ותאמר להם: "ספדו לחסיד הזה וקברוהו וכבדו את ארונו ותזכו לחיי העולם הבא; שזה כיבדני כל ימיו ולא הייתי עזובה ולא שכוחה".

‏מיד נתקבצו כל הנשים וישבו עמה ועשו עליו מספד גדול ועצום. והאנשים התעסקו בתכריכיו וכל צרכי קבורתו וקברו אותו בכבוד גדול. ואותה אשה בוכה וצועקת.

אמרו לה: "מה שמך?"

אמרה להם: "חגיגה שמי".

‏כיון שנקבר אותו חסיד, נעלמה אותה האשה מן העין. מיד ידעו, שמסכת חגיגה שנראית להם בצורת אשה באה בשעת פטירתו לספוד לו ולבכותו ולקברו בכבוד, על שהיה שונה אותה תמיד ושוקד ללמוד בה.

‏והלא דברים קל וחומר: ומה חסיד זה שלא למד אלא מסכת אחת בלבד – כך, הלומד תורה הרבה ומלמדה לאחרים ומעמיד תלמידים הרבה על אחת כמה וכמה!

(ע"פ מנורת המאור)