"ולרבי שמעון בן יוחי דאמר: עובד עבודה זרה ניתן להצילו בנפשו...
ולרבי אלעזר ברבי שמעון דאמר: מחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו...".

אמרו במסכת שבת דף לג: (בעומר)
"נפקו. חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה!
כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!
הדור אזול. איתיבו תריסר ירחי שתא. אמרי: משפט רשעים בגיהנם - שנים עשר חדש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם!
נפקו, כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר - הוה מסי רבי שמעון. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה.
בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא, ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני למה לך? - אמר להו: לכבוד שבת. - ותיסגי לך בחד? - חד כנגד זכור, וחד כנגד שמור. - אמר ליה לבריה: חזי כמה חביבין מצות על ישראל! יתיב דעתייהו".
'יתיב דעתייהו', ולא דעתיה. דעת שניהם נתישבה על ידי אותו סבא, כאשר נוכחו בו ש"די לעולם אני ואתה".

וצריך להבין מה בעצם ראו באותו סבא, עד שנתישבה דעתם.
גם צריך להבין מה סברו בתחילה. וכי העוסק בחיי שעה חייב מיתה?
אמנם אמרו במסכת פסחים דף מט:
"אמר רבי אלעזר: עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת...
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: עם הארץ מותר לקורעו כדג".
אך היא גופא קשיא, וכי מפני שעם הארץ הוא, יומת?!