"אמר אבוה דשמואל: אסור לאדם שיעשה שותפות עם הנכרי, שמא יתחייב לו שבועה, ונשבע בעבודה זרה שלו, והתורה אמרה לא ישמע על פיך".

את ההלכה לא להשביע את הגוי בשם אלהיו קיים כבר יעקב אבינו, בבראשית לא, נא-נג
וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ: עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה: אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק.
וכתב האלשיך הקדוש:
"למה נשבע יעקב ולא לבן?
...ואם אומר אני שאשבע באלהי אברהם והוא באלהי נחור נמצאתי עובר בלא ישמע על פיך, על כן אמר לו איני חפץ בשבועתך, אנכי בלבד אֶשָּׁבַע ולא אתה, וזהו וישבע יעקב כלומר ולא לבן".
ולכן, בדומה לזה, כתב החזקוני שם:
"וישבע יעקב ב'פחד אביו יצחק', לא רצה להזכיר 'הקדוש ברוך הוא', אחר החול שהזכיר לבן".
השתדל שלא לגרום ללבן להזכיר את שם אלהיו.

---

ובהמשך העמוד:
"(מלכים ב יז, ל) וְאַנְשֵׁי כוּת עָשׂוּ אֶת נֵרְגַל, ומאי ניהו - תרנגול".

גם הסמל הלאומי של צרפת הוא נֵרְגַל=תרנגול. דומה לזה גם שמה של צרפת הקדומה - גאליה.
האם לסמל זה יש מקור של עבודה זרה?
מתוך ויקיפדיה:
"קיסוניוס (Cissonius או Cisonius) או קסוניוס (Cesonius) היה אל המסחר במיתולוגיה הקלטית. פולחנו היה נפוץ בגאליה (צרפת של ימינו)...
קסוניוס תואר כאדם מזוקן, שלראשו קסדה... ומלווים אותו תרנגול ועז".
גם העז מוזכרת בגמרתינו מיד לאחר התרנגול:
"(מלכים ב יז, ל) וְאַנְשֵׁי חֲמָת עָשׂוּ אֶת אֲשִׁימָא, ומאי ניהו - ברחא קרחא (רש"י: עז)".

האם אליל התרנגול הגיע לצרפת מֵאַנְשֵׁי כוּת - אשור?

קיים יש קשר נוסף, עקיף, בין גאליה לתרנגול.
מנהיגם המפורסם של הגאלים נקרא ורקינגטוריקס (עיין ערך). הוא מרד ברומאים והסב להם אבידות קשות.
כיצד הצליחו בכל זאת להתגבר עליו ועל מאות אלפי לוחמיו?
מתואר במסכת תענית דף כא. ובמסכת סנהדרין קט. במעשה על נחום איש גם זו:
"הוה מחוזא דלא הוו קא יכלי ליה למיכבשיה, שדו מההוא עפרא עליה - וכבשוה".
- על ידי העפר שסיפק להם נחום איש גם זו.
והקשר לתרנגול,
במסכת ברכות דף ס: מסופר על רבי עקיבא שהיה הולך בדרך, והיה ברשותו תרנגול, חמור, ונר. אתא זיקא כבייה לשרגא, אתא שונרא אכליה לתרנגולא, אתא אריה אכלא לחמרא. וכמו שלמד מרבו נחום איש גם זו, אמר "כל דעביד רחמנא לטב"...