הנה ז"ל הרמב"ם (בפ"ד דרוצח ה"ח-ט):
ההורג נפשות ולא היו שם עדים רואין אותו כאחת אלא ראהו האחד אחר האחד, או שהרג בפני עדים בלא התראה, או שהוכחשו העדים בבדיקות ולא הוכחשו בחקירות, כל אלו הרצחנים כונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן לחם צר ומים לחץ עד שיצרו מיעיהן ואחר כך מאכילין אותן שעורים עד שתבקע כריסם מכובד החולי.
ואין עושין דבר זה לשאר מחוייבי מיתת בית דין. אבל אם נתחייב מיתה ממיתין אותו ואם אינו חייב מיתה פוטרין אותו. שאע''פ שיש עונות חמורין משפיכות דמים אין בהן השחתת יישובו של עולם כשפיכות דמים, אפילו ע''ז ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים. שאלו עוונות הן מעבירות שבין אדם למקום, אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה ולא יצילוהו מן הדין שנאמר: ''אדם עשוק בדם נפש'' וגו'. צא ולמד מאחאב עובד ע''ז שהרי נאמר בו: ''רק לא היה כאחאב'', וכשנסדרו עונותיו וזכיותיו לפני אלהי הרוחות לא נמצא עון שחייבו כלייה ולא היה שם דבר אחר ששקול כנגדו אלא דמי נבות, שנאמר: ''ותצא הרוח ותעמד לפני ה' ''- זה רוח נבות, ונאמר לו: ''תפתה וגם תוכל''. והרי הוא הרשע לא הרג בידו אלא סיבב קל וחומר להורג בידו. עכ"ל.

והעולה מדבריו (בעיקר בקטע המסומן בקו תחתון) דשפיכות דמים אינה העבירה החמורה ביותר בעצמותה, אלא שאין כמותה במידת ההשחתה וההיזק הניכר שגורמת. והיינו דיתכן דישנן עבירות שהן כשלעצמן חמורות משפיכות דמים, אבל רוב תוצאות החורבן שלהם מתבטא דווקא בפן הרוחני ופחות בגשמי (וזהו מ"ש: שהן עבירות שבין אדם למקום). ולעומתן, בשפיכות דמים, רוב ההיזק והחורבן מתבטא דווקא בצד הגשמי (וזהו מ"ש: שהיא עבירה שבין אדם לחבירו) כהשחתת העולם, ויש בזה צד חומרה על פני השאר, ולכן דווקא בעבירה זו יש את העונש של כניסה לכיפה.

ומדקדוק לשונו עולה שהסדר בחומרת העבירות הוא כך (מהחמור לקל):
א. ע"ז.
ב. גילוי עריות.
ג. שפיכות דמים.
(וגבי שבת יש להאריך, ואכ"מ).

וזה מכבר הבאתי ראיה נפלאה לדירוג זה של הרמב"ם מגמ' דברכות (סא.) ז"ל:
א"ר יוחנן: אחורי ארי ולא אחורי אשה. אחורי אשה ולא אחורי עכו''ם.
והנה 'ארי' הוא סכנת נפשות דומיא דשפיכות דמים (ומאבד עצמו לדעת הוא גם בכלל הורג את הנפש *), ולפ"ד הגמ' עדיף להלך מאחריו ולא אחרי אשה דהיינו עניין גילוי עריות. ואח"כ אומרת הגמ' שעדיף להלך מאחרי אשה (ג"ע) ולא אחרי ע"ז. וזהו ממש כסדר שסידר הרמב"ם.

[ובמ"ש הרמב"ם דעריות הן מעבירות שבין אדם למקום, עי' ברש"י קידושין (מ.) בד"ה רע].

נ.ב הרד"כ - מהמשך גמ' זו יש ראיה למ"ש לך באישי בשם הצ"פ. ודו"ק.

______
* עיין בלשונו של הרדב"ז בספי"ח דסנהדרין, דעל מה שכתב הרמב"ם שם: "גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים", כתב וז"ל: ואפשר לתת קצת טעם - לפי שאין נפשו של אדם קניינו אלא קנין הקדוש ברוך הוא שנאמר "הנפשות לי הנה", הילכך לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו - ומלקות פלגו דמיתה הוא. אבל ממונו הוא שלו ומש"ה אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. וכי היכי דאין אדם רשאי להרוג את עצמו, כן אין אדם רשאי להודות על עצמו שעשה עבירה שחייב עליה מיתה לפי שאין נפשו קניינו. ועם כל זה אני מודה שהיא גזירת מלכו של עולם ואין להרהר. עכ"ל הנעים.