אמנם כך ממש היה מעשה, אך אפשר לפרש שכל תהלוכתו של חוני בזה הייתה ללמד לעצמו לקח ומוסר בענייני דשמיא, וכדלהלן.
הנה במדרש (ויק"ר סי' כב סי' ב) איתא: אוהב מצוות לא ישבע מצוות, ואהב בהמון וגו', שכל מי שהומה ומהמה אחר המצוות, ומצוה קבועה לדורות אין לו, מה הנאה יש לו. תדע לך שהוא כן, שהרי משה כמה מצוות וצדקות עשה וכמה מעשים טובים היו בידו ויש לו מצוה קבועה לדורות, הדא הוא דכתיב: אז יבדיל משה. עכ"ל.
וביאר בהקדמה לשו"ת דברי מלכיאל ח"א, דהנה לכאורה מצינו שתי הדרכות סותרות בחז"ל: מצד אחד אמרו בסוכה (מט:) דאפילו מצוות שדרכן לעשותן בפרהסיא, אמרה תורה "והצנע לכת". ומאידך מבואר בתשובת הרשב"א הידועה (סי' תקפא) דאדם העושה מצווה רשאי לפרסם עצמו, וכתב כן ע"פ מדרש פרשת בהר.
וכתב הדברי מלכיאל ליישב ע"פ המדרש הנ"ל, דבאמת במצווה הידועה לכל, בזה אמרו והצנע לכת. אך במצווה שרופפת בידי העם וע"י שיראו אותו עושה אותה, ממנו ילמדו וכן יעשו גם אחרים, בזה טוב לעשותה בפרהסיא, שע"י כך הרי הוא מזכה את הרבים, וזהו בגדר מצווה הקבועה לדורות, שגם אחרי מותו עדיין ממשיכה מצוותו להכות גלים ולעשות פירות ופירי פירות, והכל בזכות זה שעשה המצווה בפרסום לעין כל.
וא"כ יש לפרש גם המו"מ דכאן בדרך זו, אף דבאמת האדם המשיב היה אדם פשוט והשיב לו מצד ענייני דעלמא, אך חוני רצה ללמוד מזה לענייני עבודת ה' (וכידוע דרכו של הר"י סלנטר). שהוא שאלו למה נוטע אילן זה אם לא יהנה ממנו, ומעיקרא קסבר שעדיף לעשות מצווה בצינעא כהך דסוכה (מט:) וההנאה לעצמו. והוא השיבו שיש גם צד ליהנות לדורות הבאים, ובזה האיר עיניו שגם בענייני מצוות לעיתים עדיף לעשותן בפרהסיא על מנת לזכות את הדורות הבאים, וכאמור.

וקצת ראיה שכל שאלותיו לא היו רק לתהות על מעשה האיש אלא גם ובעיקר לעצמו, מכך ששאלו בתחילה "עד כמה שנין טעין", שהרי ברייתא מפורשת היא בבכורות (ח.) שחרוב טוען הפירות לע' שנים, ומסתמא ידעה לההיא ברייתא (ועי' בשיטמ"ק פ"ק דכתובות ובשו"ת הרמ"ע סי' כה ובשו"ת יוסף אומץ סי' מו. ועי' רש"י חולן יג: וברשב"ם פסחים קא: ובתוס' ב"ב כב. ובתוס' מנחות ו: ועוד ועוד. ודו"ק היטב כי קצרתי), אלא ע"כ שכל מגמתו הייתה לאלף לעצמו חכמה ומוסר ורק כדי להיכנס עמו בדברים שאלו כן בתחילה.