"אמר רבה {רבא. בסוטה דף ח.}: גמירי, אין יצר הרע שולט אלא במי {במה שם} שעיניו רואות".

מהסוגיה עולה שלמסקנה זו דעת כו"ע.
והיוצא שאין איסור בהסתכלות המביאה לידי "הרהור" לכשעצמו, אלא רק בהקשר שמא יחטא עם אותה אשה שראה. ולכאורה הוא הדין בתמונה שלה אחר שמתה. או בציור, גם אם אינו צנוע.

וקשה, הרי אמרו במסכת עבודה זרה דף כ.
"ונשמרת מכל דבר רע - שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת, ולא בבגדי צבע של אשה, ולא בחמור ולא בחמורה ולא בחזיר ולא בחזירה ולא בעופות בזמן שנזקקין זה לזה".
בשלמא רישא, איירי באשה ידועה,
ואפילו 'בבגדי צבע של אשה' ניחא, שהרי לכן אמר רב פפא שם: "ובמכיר בעליהן".
אלא מה החשש בהסתכלות בחמור ובחמורה?

וי"ל שאמרו במסכת נדה דף יג:
"אמר רב: המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי.
ולימא אסור! דקמגרי יצה"ר אנפשיה.
ורבי אמי אמר: נקרא עבריין, שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך...
אמר רבי אמי: כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, כתיב הכא (בראשית ל"ח) וירע בעיני ה' וכתיב התם (תהלים ה') כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע".

מסוגיה זו עולה, שהאיסור הוא דוקא כאשר בא לכלל קישוי. ודוקא בכה"ג נקרא "דקמגרי יצה"ר אנפשיה" (הובא להלכה בשו"ע או"ח שז, טז). והחשש הוא משום (עבודה זרה דף כ: וכתובות דף מו.) "שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה", וכן דברי רבי אמי על המביא עצמו לידי הרהור הם בכה"ג, וכן הפסוק שהביא וירע בעיני ה', איירי על אונן שנאמר עליו בפסוק שלפני כן: וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו.