בביצה (כו:) שיושבים הדיינים ליד הבהמה בשעת לידת הבכור, ושם הוא לעניין שלא יחשב מוקצה מחמת שלא נראה לחכם.
בכל אופן, נראה שדרך הגמרא לדחות המקשה או המבקש להוכיח הוכחה כלשהי, אף בדרך רחוקה מאוד, מכיוון שחובת ההוכחה מוטלת עליו, ועל ראייתו להיות בלתי ניתנת לערעור כלל.
ואין להתפלא כלל מכך שהגמרא מדברת בעניינים לא מציאותיים, כיוון שחז"ל הלבישו עקרונות הלכתיים בצורה סיפורית וציורית, ולעיתים יוצא שהציור הוא אכן לא מציאותי, אך זה שולי, מכיוון שהעיקר הוא תוכנו הפנימי, דהיינו המסר ההלכתי. ועי' כאן.
יש להעיר שבמקרים מסויימים הגמרא עצמה תמהה על המציאות הלא-הגיונית, כמו בב"מ (מו.) איכפל תנא לאשמועינן גברא ערטילאי דלית ליה ולא כלום, ובשבת (ה.) איכפל תנא לאשמעינן כל הני (ושם הפירוש קצת שונה מהך דב"מ. ע"ש ברש"י. ובגה"ש שם יש ט"ס), ובקידושין (כו:) איכפל תנא לאשמעינן מחט (וע"ש שגם יש לחלק מב"מ), ועי' בסנהדרין (נה.) קבסתן ע"ש ברש"י, ועי' בזבחים (טו.) ואיכפל תנא לאשמעינן כל הני.