לשון המגן אברהם סימן קעג ס"ק א:
"ואפשר דבזמן הזה אין סכנה כ"כ דחזינן כמה דברים המוזכרים בגמ' שהם סכנה לרוח רעה ושאר דברים והאידנא אינו מזיק דנשתנו הטבעיות וגם הכל לפי טבע הארצות ועבי"ד סי' שט"ז ס"ג ובא"ע סימן קנ"ו וכ"כ הב"ח בשם הרמב"ם".
המג"א איירי בכל הדברים המוזכרים בגמרא שהם משום רוח רעה שהאידנא לא שמענו בהם היזק מעולם.

לשון הים של שלמה מסכת חולין פרק ח סע' לא:
"גם מ"ש דבשחרית בעינן ג"פ משום רוח רעה, האידנא אין רוח רעה מצויה בינינו, מ"מ צריכים טהרה, משום זוהמא, כמו לסעודה".
הרי שמצריך נט"י שחרית משום נקיות.

ובפני משה מסכת שבת פרק ב הלכה ה:
"מפני רוח רעה. ששורה עליו וכשאינו רואה נר נוח לו ויש ג"כ מין ממיני החולה הבאה לבעלי מרה השחורה מלנקיליא"ה בלע"ז ונוח להם לישב בחושך ובהסתר מהאנשים".
פה הרוח הרעה פירושה מחלת הדיכאון.

גם קורדייקוס שבמסכת גיטין דף סז ע"ב, הובא ברמב"ם הלכות גירושין פרק ב הלכה יד בלשון "מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו". ומדובר במחלה הגורמת לבילבול, כדברי הרמב"ם בפירוש המשנה "קורדיאקוס, חולי המתהוה ממלוי תאי המוח והדעת מתבלבלת מחמתו והוא מין ממיני העלפון", ויש למחלה זו תרופה כדברי הגמרא, כלשאר מחלות.

ובמסכת בבא מציעא דף קז ע"ב:
"(דברים ז') והסיר ה' ממך כל חלי, אמר רב: זו עין. רב לטעמיה, דרב סליק לבי קברי, עבד מאי דעבד. אמר: תשעין ותשעה בעין רעה, ואחד בדרך ארץ.
ושמואל אמר: זה הרוח. שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: הכל ברוח".
לְמה מתכוין שמואל (שהיה רופא) שכל המחלות באות מהרוח אם לא לכל הנקרא היום זיהומים?
וכן במסכת כתובות דף עז ע"ב:
"ומעייל ליה לביתא דשישא, ואי לא איכא ביתא דשישא מעייל ליה לביתא דשב לבני ואריחא, ונטיל ליה תלת מאה כסי על רישיה עד דרפיא ארעיתא דמוחיה, וקרע למוחיה".
פירש רש"י: "לביתא דשישא - של שיש כלומר מקום שאין רוח שולט שם".
כלומר שלא יכנסו זיהומים בזמן הניתוח. היום דואגים שיהיה הכל סטרילי.
וכן במסכת בבא מציעא דף פג ע"ב:
"עיילוהו לביתא דשישא, וקרעו לכריסיה".

ראיתי עכשיו שגם הרב שטיינזלץ כתב כדברים האלו. אבל אני מבין שמי שלא יקבל שניתן לבאר כך, לא יקבל זאת גם ממנו.

תוספת:
ובמסכת יומא דף פג ע"ב:
"מי שנשכו כלב שוטה וכו'... ממאי הוי?... ושמואל אמר: רוח רעה שורה עליו. מאי בינייהו? - איכא בינייהו, למקטליה בדבר הנזרק (רש"י: למאן דאמר רוח רעה שורה עליו לא יקרב אצלו להרגו בידים אלא זורק בו חץ או סכין והורגו). תניא כוותיה דשמואל: כשהורגין אותו אין הורגין אותו אלא בדבר הנזרק. דחייף ביה (המתחכך בו) - מסתכן, דנכית ליה (שהכלב נושכו) - מיית".

ובמסכת תענית דף כא ע"ב:
"אמרו ליה לשמואל: איכא מותנא בי חוזאי. גזר תעניתא. אמר ליה: והא מרחק! - אמר: ליכא מעברא הכא דפסיק ליה. אמרו ליה לרב נחמן: איכא מותנא בארעא דישראל. גזר תעניתא. אמר: אם גבירה לוקה - שפחה לא כל שכן. טעמא דגבירה ושפחה, הא שפחה ושפחה - לא. והא אמרו ליה לשמואל: איכא מותנא בי חוזאי, גזר תעניתא! - שאני התם, כיון דאיכא שיירתא דלווי ואתיא בהדיה".