"מגמר נמי לא תגמרו מיניה - דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות".

הלכה זו כתובה שלש פעמים בש"ס,
ובכל סוגיא מבואר חידוש מסוים באותה הלכה.

בסוגיתנו מבואר שהפוסק צריך לפסוק לפי סברתו והבנתו, ולא לסמוך על סברת אחרים, ואפילו של רבו.

במסכת סנהדרין דף ו:
"שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה - תלמוד לומר עמכם בדבר משפט - אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות".
מבואר שאין לדיין לחשוש שמא דן שלא כדין,
אלא כיון שהשתדל לברר את המציאות ואת הדין כאשר ביכולתו, יצא ידי חובה.

במסכת נדה דף כ:
"דתניא: לא יאמר חכם אילו היה לח היה ודאי טמא, אלא אמר אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות".
מבואר שהפוסק צריך לפסוק על פי ראות עיניו ממש,
כגון בעניני שיעורים, מידות, וצבעים,
למרות שיתכן שלעיני אדם אחר,
או אפילו לעיניו הוא, בזמן אחר,
הדבר ייראה שונה מעט.