תגובה ראשונה שקיבלתי בפרטי, עם ציון העובדה שהמקורות לא נבדקו:

קלוד:

א. המשנה הראשונה במסכת ראש השנה כבר עוסקת במתנות מן הצאן

"ארבעה ראשי שנים הם... באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי" (ר"ה א,א). כלומר עוד לפני שהמשנה מגיעה ליום הדין, היא קובעת שראש השנה הוא נקודת ההתחלה של חובת הנתינה מן העדר. הרעיון שלך אינו רק מוסר השכל — הוא ממש המבנה של הפרק הראשון במסכת: "ראש שנה" פירושו הרגע שבו מתחילה מחויבות לתת.

ב. "כבני מרון" — ודווקא לפי הצד של מעשר בהמה

הגמרא (ר"ה יח ע"א) מביאה שלוש הצעות: כבני אמרנא, כמעלות בית מרון, כחיילות של בית דוד. רש"י מפרש את "כבני אמרנא" — כבשים שמונים אותם אחד־אחד ליציאה בפתח צר, כדרך שמונים למעשר בהמה. וכך גם ב"ונתנה תוקף": "כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו" — לשון שאולה ישירות ממעשר בהמה ("כל אשר יעבור תחת השבט", ויקרא כז,לב).

אם כן, הדימוי של יום הדין לקוח מעולם המתנות. ומכאן חידוד לדבריך: מן הצאן באות שתי נתינות — הבהמה עצמה (מעשר בהמה) ותוצרתה (ראשית הגז). ביום שבו אנחנו עוברים כצאן, מזכירים לנו שגם מה שאנחנו וגם מה שאנחנו מייצרים אינם שלנו לבדנו.

ג. "ראשית" — התכונה של ראש השנה עצמו

ראשית הגז היא אחת ממתנות ה"ראשית": ראשית הדגן, ראשית העריסה, ראשית הגז. העיקרון בכולן אחד — הראשון מקדש את השאר, ולא נותנים את הנשאר אלא את הפותח. רש"י על "בראשית" מביא שהעולם נברא "בשביל ישראל שנקראו ראשית" (ירמיהו ב,ג). ראש השנה הוא ה"ראשית" של הזמן — היום שמעניק תוקף לכל השנה, כשם שהגיזה הראשונה מתירה את כל הצמר.

מכאן שהחזרה על "ראשית" אינה מקרה לשוני: גם היום הראשון של השנה נמסר תחילה, ורק אחר כך מותרת השנה לשימושנו.

ד. הצמר, האיל והכפרה

ראשית הגז נוהגת ברחלים ולא בעיזים — הגמרא ממעטת שיער שאינו קרוי "גז". והצאן הוא בדיוק בעל החיים של היום: שופר של איל, זכר לעקידה (ר"ה טז ע"א). ואותו חומר עצמו, הצמר, הוא סמל הכפרה: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע כצמר יהיו" (ישעיהו א,יח) — ובפועל, לשון של זהורית שהלבינה ביום הכיפורים (יומא ו,ח). האיל נותן לנו את קול הזעקה, ואת הצמר שממנו מתחילה הנתינה.

ה. טעם המצווה — בדיוק מה שכתבת

ספר החינוך מנמק את ראשית הגז בכך שיישוב דעתו של אדם מתרחב ברווח, ועליו לזכור שהכול מאת ה', ושהמשרתים לפניו מתפרנסים מן הראשית של אחרים. זהו ממש המהלך שהצעת: אדם עומד בדין ומבקש שפע — והמצווה מלמדת שהבקשה מחייבת. "וחתום לחיים טובים" אינו חוזה פרטי.

ו. ורמז אחד, בתורת דרש

"תשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה". השורשים שונים (גז"ז מול גז"ר), אבל הצליל אינו מקרי לדרשן: מן הגז — מן הצמר שגזזת — נולד הביטול של הגזרה. וכן בעצם הגזיזה: אין בה נזק לכבשה, אלא הסרת הצמר הישן כדי שיצמח חדש. "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה" — והראשית של הצמיחה החדשה, היא שנמסרת.