ה.
בני יששכר, ניסן ד׳:י״ב
"מחוייבים לצלותו עם הגיד ושומנו".
ועיקר האבר הוא הגיד כי בהינטל הגיד נתקע הירך כדאשכחן ביעקב) ואפילו אותן החסידים ששמרו את התורה עד שלא ניתנה. לא הי' רשאין להחמיר בכאן. כיון שבפירוש נצטוו לצלותו כולו כאחד.

ואפי' מאן דס"ל שיצאו מכלל בני נח בין להקל בין להחמיר שאני הכא כיון דנצטוו לצלותו כאחד כל דבר המותר בו. לו יהי' אפילו אחר מתן תורה אם דבר אחד הוא מן האסורים שבתורה ולפי שעה נצטוו בהוראת שעה ע"פ הנביא לאכול הדבר האסור ההוא הנה מחוייבין לאוכלו.

ו.
"ובפסח לא הי' רשאין להחמיר".
א"כ לפי"ז בפס"ח מצרי"ם בודאי הי' צולים אותו עם גי"ד הנש"ה ושמנו. והנה אם נאמר בפסח דורות כשנתחדשה הלכה בסיני דגי"ד הנש"ה אסור צריכין ליטול גיד הנשה קודם הצלי'.

א"כ כשמנו במתניתין. מה בין פסח מצרים לפסח דורות למה לא מנו ג"כ דבפס"ח מצרי"ם הוכרחו לצלותו עם גי"ד הנש"ה. ובפס"ח דורו"ת אדרבא היו מחוייבים ליטלו קודם הצלייה.

ז.
אלא על כרחך דגם בפסח דורות הוו מחייבים לצלותו עם הגיד ושומנו דאין בגידין בנותן טעם. ושומנו הוא רק לחומרא וישראל קדושים וכו' ובפסח לא הי' רשאין להחמיר כיון שנתחייבו לצלותו כשהוא שלם בלא חסרון והוא כשיטת מר"ן: