לשיעור המוקלט - לחצו פה
לתמלול - ראו להלן:

מנחות צד
שלום למאזינים
היום כח' ניסן תשפ"ו, נאיר בע"ה מס' הארות על דף צד במסכת מנחות
נעסוק היום בשאלה לשונית העולה מהדף שלנו , ונרחיב לעולם התנ"ך
המשנה מתחילה במילים שתי הלחם , שכידוע היו מובאות בחג השבועות.
שואל התוס' מדוע "שתי" בלשון נקבה? ועונה שהמילה לחם משמשת בלשון זכר ונקבה, הן במקרא והן במשניות.
בטיול ג'יפים שעשיתי ביום ששי שעבר ירדנו מכוכב השחר לעוג'א בדרך עפר מאתגרת הנקראת מעלה הנביאים.
מדוע נקראת כך ? על שם אלישע הנביא שעלה מיריחו לבית אל. כנראה עלה עם תלמידיו הלא הם בני הנביאים, ומכאן שם המעלה, הנביאים, ברבים.
(בהערה אציין שחברי יוסי וייס משער שהמעלה הוא דרומה יותר בכביש העולה ממבואות יריחו לכיוון רימונים)
כדרכנו פתחנו תנ"ך מלכים א' פרק ב
וַיַּ֥עַל מִשָּׁ֖ם בֵּֽית־אֵ֑ל וְה֣וּא ׀ עֹלֶ֣ה בַדֶּ֗רֶךְ וּנְעָרִ֤ים קְטַנִּים֙ יָֽצְא֣וּ מִן־הָעִ֔יר וַיִּתְקַלְּסוּ־בוֹ֙ וַיֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ עֲלֵ֥ה קֵרֵ֖חַ עֲלֵ֥ה קֵרֵֽחַ
וַיִּ֤פֶן אַֽחֲרָיו֙ וַיִּרְאֵ֔ם וַֽיְקַלְלֵ֖ם בְּשֵׁ֣ם ה' וַתֵּצֶ֜אנָה שְׁתַּ֤יִם דֻּבִּים֙ מִן־הַיַּ֔עַר וַתְּבַקַּ֣עְנָה מֵהֶ֔ם אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁנֵ֖י יְלָדִֽים
מכאן כמובן בא הביטוי לא דובים ולא יער – כדרשת חז"ל במס' סוטה מז. שהיה זה נס בתוך נס. לא היו שם דובים ולא היה יער אלא נס בתוך נס.
האם הביטוי שתים דובים הוא טעות? הסופר מאיר שליו בטעותו, חשב שכן. ובסיפרו שתים דובים אומרת המורה רותה לתלמידים– "שתי ילדים זו שגיאה מכוערת ושתים דובים זו שגיאה יפה"
ואולם , מי שטעה כאן הוא הסופר. התנ"ך אינו טועה!
אגב – אביו, יצחק שליו – מורה הדרך הותיק נהג לומר "תרמיל טיולים שיש בו צידה ואוכל ואין בו תנ"ך משול לזבחי מתים"
ובכן, דב בתנ"ך יכול להיות גם זכר וגם נקבה. ובפסוק במלכים מדובר בדב ממין נקבה.
כך מוכח מלשון הפסוק עצמו וַתֵּצֶ֜אנָה, וַתְּבַקַּ֣עְנָה .

גם מפסוקים אחרים בתנ"ך מוכח שדב זה לשון נקבה
בישעיהו יא, ז: "וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן" – הפועל "תִּרְעֶינָה" בנקבה , יחד עם הפרה, ויחד עם ילדיהן - מעיד שגם כאן הוא נקבה.
דב ממין נקבה ששכלה את גוריה תהיה אלימה מאד , ועם טפריה החזקים תכה בחוזקה את הקרבן כנאמר "ותבקענה"
גם חושי הארכי הזהיר את אבשלום שלא יילחם בדוד . בלשון זו, כנאמר שמואל ב' יז-ח
אַתָּ֣ה יָ֠דַ֠עְתָּ אֶת־אָבִ֨יךָ וְאֶת־אֲנָשָׁ֜יו כִּ֧י גִבֹּרִ֣ים הֵ֗מָּה וּמָרֵ֥י נֶ֙פֶשׁ֙ הֵ֔מָּה כְּדֹ֥ב שַׁכּ֖וּל בַּשָּׂדֶ֑ה
היינו כדובה ששכלה את גוריה
ואם תשאל מדוע ריבוי של דב נקבה הוא דוביםלא דובות? תשובת האקדמיה ללשון העברית היא שיש בעלי חיים נוספים ממין נקבה , שהסיומת שלהם היא ים ולא ות
כגון – יונה יונים, עז עיזים, דבורה דבורים, נמלה נמלים.


הערה גיאורפית - שם המקום בו נהרגו הילדים השתמר בכפר הערבי דיר דיבואן , מנזר הדובים או הדובות. דיר דיבואן נמצא מערבית לרימונים . כמו כן נמצאת בקרבתו חירבת דיר שבאב , היינו מנזר הנערים.
השאלה המרכזית אותה יש לשאול היא מה חמור כל כך בביטוי הנערים "עלה קרח" שהכעיס כ"כ את אלישע כנאמר " וַֽיְקַלְלֵ֖ם בְּשֵׁ֣ם ה' "
מה רע בקרח? דוקא בפרשת השבוע הקרובה (תזו"מ) נקרא – איש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא...
חז"ל במס' סוטה מו: הסבירו - אָמְרוּ לוֹ עֲלֵה שֶׁהִקְרַחְתָּ עָלֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם
דהיינו עקב ריפוי המעין המלוח ביריחו ע"י אלישע – נפגעה פרנסתם.
הסבר זה מתחזק לאור דרשת הירושלמי (וכן רש"י סוטה מו: ) דמין נעורן. כלומר נערים אינו תיאור גיל שהרי כתוב קטנים. אלא תיאור מקום. תושבי נערן. זה הגיוני כי בנערן יש מעינות מים מתוקים שניתן להמשיכם דרומה בגרביטציה ליריחו. ולאחר ריפוי מי יריחו- נגדעה פרנסת תושבי נערן
אמנם נערן היא בבקעה ודיר דיבואן גבוה בהר אבל ייתכן והנערים מנערן מצאוהו שם והקניטוהו.
אבל הסבר מקורי לביטוי "עלה קרח" חידש האברבנאל.
לדבריו , הלעג לאלישע קשור לניגוד שבין דמותו של אליהו לזו של אלישע. כך תיארו שליחי אחזיה באזני מלכם את אליהו בסימניו הבולטים, במלכים ב פרק א, היינו בפרק הקודם לסיפור אלישע והנערים.
אִישׁ בַּעַל שֵׂעָר וְאֵזוֹר עוֹר אָזוּר בְּמָתְנָיו. (א', ח)
ואחזיה הכיר מיד מיהו בעל הסימנים המובהקים הללו: "ויאמר אליה התשבי הוא". (*)
פרק ב, פותח בהסתלקותו של אליהו בסערה השמים ובאותו פרק הזלזול באלישע. כלומר – זה לא משהו מקומי , מעשה נערות אלא נסיון לקעקע נבואותו של אלישע. המשמעות היא מניעת נבואת אלישע לכלל ישראל ולכן יש לגודעה באיבה.
ואכן המנחת חינוך (מצוה רלא אות ד) כתב דהמקלל רשע עובר על איסור. ואם קילל בשמות המיוחדים עובר גם על איסור עשה, של את ה' אלוקיך תירא, בזה שהוציא שם שמים לבטלה, ואם כן מקשה המנ"ח איך קילל אלישע הנביא את הנערים?
חשוקי חמד מסכת ברכות דף ז עמוד א
א. המהרש"א (סוטה מו ע"א) תירץ: "ויראם ויקללם" שלא קיללם בפה אלא בראיה ממש, דכל מקום שנתנו חכמים עיניהם היינו או מיתה או עוני, וכן מפרש שם הרד"ק, ב. החזו"א (חו"מ סנהדרין סימן כ' סק"י) כתב: כיון שביזו הנביא נתחייבו נידוי ומותר לקללם. ג. מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א (בהערות על סוטה דף מו) כתב שכיון שהיה כאן ענין של כבוד התורה מותר לקללם בשביל זה. ומה שאסור לקלל רשע הוא בסתם, אבל לתועלת אין כאן הוצאת שם שמים לבטלה.
החשוקי חמד מסכת ברכות דף ז עמוד א- מביא 3 תירוצים
א. המהרש"א (סוטה מו ע"א) תירץ: "ויראם ויקללם" שלא קיללם בפה אלא בראיה ממש, דכל מקום שנתנו חכמים עיניהם היינו או מיתה או עוני, וכן מפרש שם הרד"ק, ב. החזו"א (חו"מ סנהדרין סימן כ' סק"י) כתב: כיון שביזו הנביא נתחייבו נידוי ומותר לקללם. ג. מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א (בהערות על סוטה דף מו) כתב שכיון שהיה כאן ענין של כבוד התורה מותר לקללם בשביל זה. ומה שאסור לקלל רשע הוא בסתם, אבל לתועלת אין כאן הוצאת שם שמים לבטלה.

כלומר, שכיון שהיה כאן ענין של כבוד התורה מותר לקללם בשביל זה
והוסיף לי הרב יצחק זאגא , את דברי הגמ' תענית ד. אָמַר רַב אָשֵׁי כׇּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵינוֹ קָשֶׁה כַּבַּרְזֶל אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנֶּאֱמַר וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע
אחרת דבריו לא יישמעו/
אך למרות הכל , אין חסינות גם לנביא שהרי הגמ' שם בסוטה (מז.) אומרת –
תָּנוּ רַבָּנַן שְׁלֹשָׁה חֲלָאִין חָלָה אֱלִישָׁע אֶחָד שֶׁגֵּירָה דּוּבִּים בַּתִּינוֹקוֹת וְאֶחָד שֶׁדְּחָפוֹ לְגֵחֲזִי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם וְאֶחָד שֶׁמֵּת בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חׇלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ
ןבמשלי נאמר– (יז – כו) "+גַּ֤ם עֲנ֣וֹשׁ לַצַּדִּ֣יק לֹא־ט֑וֹב"

עד כאן מפורטל הדף היומי , מנחות דף צד
ולהתראות מחר בדף צה