ניתן להראות די בקלות שיש בקטע המצוטט שני קטעים, שהם בעצם נפרדים ( מבחינת המבנה הספרותי ). וכל אחד מהם מתחיל ב'זאת התורה'. שני הקטעים עוסקים בטומאת מת אך הראשון עוסק תחילה בדיני הכנת הפרה האדומה ורק אח"כ בטיהור הטמא. רק בפסוק יא מתחיל הדיון בטמא המת ואופן טיהורו.
אם לא יתחטא ויטהר הרי ש'את משכן ה' טמא' ויכרת 'מישראל'.
בקטע הראשון מדובר בכל הנגע במת - כאילו בסתם, ואילו בקטע השני מדובר דווקא ב'אדם כי ימות באהל' והיוצא מזה והדומה לו, אך גם בנוגע בחלל חרב 'על פני השדה' או בקבר, כלומר במת שאינו מצוי במשכן. ברור שאם אדם כזה לא יתחטא ויטהר אזי 'את מקדש ה' טמא' ויכרת מ'הקהל'.
היות ונטמא לא במשכן עצמו אלא מחוץ לו, הרי שהוא מטמא תווך הרבה יותר גדול מהמשכן, היינו את המקדש ולא רק מישראל ( שמעלתם נעלה מהעמים ) יכרת אלא מהקהל היינו גם הנלוים על ישראל. המשכן הוא מחנה שכינה ואילו המקדש כולל גם את חלק מחנה לויה הצמוד למחנה שכינה ( כמו לשכות הפתוחות לעזרה אך מצויות מחוץ לה ).
כך אני קורא את פשט הכתוב.
מדוע נכתבה הפרשה באופן זה ?
הפעם הראשונה בה נתקלו ישראל ומשרע"ה במת היתה ביום השמיני למילואים בו נפטרו נדב ואביהוא ( לפני סיום הקמת המשכן לא היתה משמעות להלכות טומאה וטהרה ), ונאלצו מישאל ואלצפן הלוים לטפל בהם ולהוציאם מהמשכן, והם כמובן נטמאו במשכן. זה מתאים לציוויים בחלק הראשון של הפרשה. אח"כ נוסף הקטע השני העוסק בכל מת שיהיה מעתה ואילך - גם מחוץ למשכן.

כך אני גם מפרש את פרשת ספירת העומר :
המשך: