את דברי הקודמים כתבתי בהשפעת פירוש רש"י, שמלך אינו מייבם בגלל שגנאי הוא לו לקום תחת אחיו. וביתר ביאור במאירי - שגנאי הוא לו להיות "ממלא מקום".
ברור שנימוק כזה לא יכול להתיר אותה לשוק בלא חליצה.
אבל הרמב"ם כתב שהבעיה היא שלא יכול לחלוץ, מפני כבוד המלכות, וכל שאינו חולץ אינו מייבם. כ"כ בפירוש המשנה, ובמשנה תורה, וכ"כ הרע"ב.
הנימוק הזה טעון הסבר, שכן מצינו בש"ס "כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה" אך לא להיפך. וכך הקשה תוי"ט. מוכח שהרמב"ם סובר שהמשפט נכון בשני הכיוונים, וא"כ יש מקום לשאלה האם יבמת מלך מותרת לשוק או לא, כי בגמ' אמרו את הכלל הזה כדי להתירה לשוק ללא חליצה. ועל כך עניתי שלא, מסברא, וזכיתי לכוון לדברי הרדב"ז (על הרמב"ם בהלכות מלכים).

הרעק"א על המשנה מפנה לתוס' ביבמות מ"ד ד"ה כאן, שם זה אחד המקומות שהגמ' אומרת ש"כל העולה ליבום עולה לחליצה ושאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה", שואל תוס' - הרי חרש וחרשת לא חולצים אבל מייבמים, (כלומר הנה אתה רואה שלמרות שאינה עולה לחליצה - עולה ליבום),
משמע מקושיית התוס' שהם מסכימים עקרונית עם הרמב"ם שהכלל על יבום וחליצה תופס משני הכיוונים,
ותוס' עונה "חרש וחרשת ראויים לחליצה אלא שפיהם כואב ואינם יכולים לדבר",
ולפי זה אומר רעק"א - גם המלך בר חליצה הוא אלא שאינו רשאי לגנות עצמו, וא"כ הוא כמו החרש ש"פיו כואב" ולכן אינו חולץ, אבל לייבם הוא ראוי, לפי התוס', וחולק בזה על הרמב"ם.