חולין קד ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קד - ב

ואילו חלת חוצה לארץ, שתיקנוה חכמים כגזירה מחמת חלת ארץ ישראל, הרי היא נאכלת לכהן בשעה שהוא יושב עם הזר, ומניחים אותה על השולחן ולא חוששים שמא יאכלנה הזר.

וכן הקילו חכמים בחלת חוצה לארץ שהיא ניתנת לכל כהן שירצה הבעלים ליתנה, ואפילו לכהן עם הארץ שאין משמרה בטהרה, מה שאין כן חלת הארץ, שאינה ניתנת אלא לכהנים השומרים על הלכותיה, שכתוב בספר דברי הימים שיש לתת את מתנות הכהונה רק לכהנים "המחזיקים בתורת ה'".

ומוכח מזה שלא גזרו חכמים שלא להעלות את חלת חוץ לארץ על השולחן בשעה שזר יושב ליד הכהן, [ולא חששו שמא יבוא לאוכלו כמו שחששו בבשר עם הגבינה] שאין לגזור גזירה לגזירה.

שהרי אכילת חלת חוץ לארץ לזרים אינה אסורה אלא מגזירה דרבנן, ולכן לא גזרו עליה שלא להעלותה על השולחן בשעה שהכהן אוכלה עם זר.

ודחינן: אמר ליה אביי לרב יוסף: בשלמא אי אשמועינן המשנה במסכת חלה כי חלת חוצה לארץ הנמצאת בארץ [שהביאוה מחוץ לארץ] מותרת להעלותה עם הזר, זו הוכחה טובה.

כיון דאיכא למיגזר עליה שלא להעלותה על השולחן משום חלת הארץ שאיסורה דאורייתא הוא, ולא גזרינן שלא להעלות חלת חוץ לארץ משום שמא יבואו להעלות חלת הארץ, אם כן, איכא למשמע מינה שלא גזרו העלאה במקום שאיסור האכילה עצמו הוא גזירה, מחמת שאין גוזרים גזירה לגזירה.

אלא, עכשו שלא אמר התנא של המשנה במסכת חלה בענין שהובאה "חלת חוצה לארץ" לארץ, אלא העמידה בחלת חוץ לארץ הנמצאת בחוץ לארץ, אפשר לומר שזה שהתירו העלאת חלת חוץ לארץ בחוצה לארץ, משום דליכא למיגזר הוא! כי אין לחשוש בחוצה לארץ שיכשל באיסור דאורייתא, שהרי אין בחוצה לארץ חלה האסור מהתורה.

אבל הכא, לענין איסור בשר בחלב, אי שרית ליה לאסוקי לשולחן עוף וגבינה - אתי לאסוקי גם בשר בהמה וגבינה. ומיכל בשר בחלב - איסור דאורייתא הוא. ולכן, אף שאין לנו לגזור העלאת עוף עם גבינה מחשש אכילתו עם גבינה, הרי יש לנו לגזור את העלאתו מחשש העלאת בשר בהמה וגבינה, שאיסור אכילתם הוא מהתורה.

מתקיף לה רב ששת: איך אתה יכול לומר שגוזרים בהעלאת עוף וגבינה מחשש איסור דאורייתא של העלאת ואכילת בשר בהמה וגבינה? והרי סוף סוף גם אם יעלו בשר בהמה וגבינה יחד על השולחן לא יעברו על איסור מדאורייתא, כי עירובן צונן בצונן הוא, שאינו אסור אלא מדרבנן [שרק דרך בישול נאסר מהתורה].

אמר אביי: הגזירה היתה שמא יעלה את בשר הבהמה עם הגבינה ביחד באילפס רותח, שזה בישול.

ואכתי איכא למיפרך: סוף סוף גם אילפס רותח כלי שני הוא, ^[5] וכלי שני אינו מבשל? ^[6]

ומשנינן: אלא, גזירה שמא יעלה באילפס ראשון.

מתניתין:

העוף עולה עם הגבינה על השולחן. [כיון שאיסור אכילת בשר עוף עם החלב הוא רק מדרבנן, לא גוזרים שלא להעלות את העוף עם הגבינה על שולחן]. אבל, ואינו נאכל עם הגבינה, דברי בית שמאי.

ובית הלל אומרים: בשר עוף לא עולה, ולא נאכל עם הגבינה. שסוברים בית הלל שגוזרים שמא יעלה בשר בהמה עם הגבינה בכלי ראשון רותח שזה איסור דאורייתא.

אמר רבי יוסי: משנה זו היא מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. [שאף על פי שבדרך כלל בית הלל יותר מקילים מבית שמאי, במשנה זו הלכו בית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא. ובגמרא מקשה שרבי יוסי אמר כמו תנא קמא, ומה הוא בא להשמיענו].

באיזה שולחן אמרו שאסור להעלות בשר עם הגבינה?

בשולחן שאוכל עליו, שהואיל וממשמשות בו הידים חוששים שמא יבא להניח את הבשר על גבי הגבינה או להיפך, ולאכלם ביחד.

אבל, בשולחן שסודר, שמסדרים עליו את התבשיל [אבל לא אוכלים עליו], נותן זה בצד זה - בשר בצד גבינה, ואינו חושש שמא יערבם ביחד.

גמרא:

והוינן בה: דברי רבי יוסי היינו דברי תנא קמא, ומה בא רבי יוסי להשמיענו?

וכי תימא, אכילה גופה של בשר עוף עם הגבינה איכא בינייהו, בין תנא קמא לרבי יוסי.

דקאמר תנא קמא שבהעלאה של בשר עם גבינה קא מיפלגי בית שמאי ובית הלל, אבל באכילה לא פליגי, ולדברי שניהם אסור לאכול עוף עם גבינה.

ואמר ליה רבי יוסי לתנא קמא, שאכילה גופה היא מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, שבית שמאי סוברים שמותר אפילו לאכול בשר עוף עם הגבינה.

לא יתכן לומר כן!

כי והתנן במסכת עדיות: רבי יוסי אומר: ששה דברים נוספים ישנם שהם מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. וזו אחת מהן -

עוף עולה עם הגבינה על השולחן, ואינו נאכל ביחד, דברי בית שמאי.

ובית הלל אומרים: העוף לא עולה על השולחן, ולא נאכל עם הגבינה.

ומוכח, שאפילו רבי יוסי סובר שגם לפי בית שמאי אסור לאכול עוף עם גבינה.

ומשנינן: אלא, הא קמשמע לן התנא של המשנה בהביאו את דברי רבי יוסי - מאן הוא תנא קמא של משנתנו? רבי יוסי הוא!

וזה שהוצרך התנא לומר לנו מיהו התנא קמא של המשנה, הוא משום שכלל בידינו ש"כל האומר דבר בשם אומרו - מביא גאולה לעולם". ^[7] שנאמר במגילת אסתר "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי". ובזכות ספור זה של אסתר בשם מרדכי נתגלגלה הגאולה לבני ישראל.

וכיון שהתנא לא הזכיר ברישא מיהו התנא קמא, חזר והזכיר אחר כך, שרבי יוסי הוא התנא קמא.

תנא אגרא, חמוה חמיו דרבי אבא: עוף וגבינה - נאכלין באפיקורן. והיינו, שאינו צריך להיות נזהר בהן, אלא הרי הם נאכלים "דרך הפקר" ["אפיקורן"], וכדמפרש ואזיל.

הוא - אגרא, חמיו של רבי אבא - תני לה. כך הוא קיבלה לאותה מימרא, כשהיא סדורה בלשון הזה, מרבו. והוא מסברת עצמו אמר לה, שפירש את ענין "אפיקורן" כך, שכוונת רבו היתה לומר, שמי שאוכל גבינה ועוף, יכול הוא לאוכלם בלא נטילת ידים, ובלא קינוח הפה. שאינו צריך לקנח פיו ולרחוץ ידיו בין אכילת עוף לגבינה.

אבל, בין אכילת בשר בהמה לאכילת גבינה צריך הוא לקנח פיו, כדי שלא ידבק כלום מן האוכל הראשון שאכל בחניכיו.

רב יצחק בריה דרב משרשיא איקלע הזדמן לבי רב אשי. אייתו הביאו ליה גבינה, אכל. אייתו הביאו ליה בשרא - בשר בהמה, אכל. ולא משא ידיה, ולא נטל את ידיו בין אכילת הגבינה לאכילת הבשר.

אמרי ליה, אמרו לו, לרב יצחק, והא תאני אגרא חמוה דרבי אבא: ^[8] עוף וגבינה נאכלין באפיקורן בלי נטילת ידים ביניהם. ומשמע, שעוף וגבינה - אין. דוקא הם נאכלים בלי נטילת ידים ביניהם, אבל בשר בהמה וגבינה - לא. שאינם נאכלים בלי נטילת ידים ביניהם!? אמר להו רב יצחק בריה דרב משרשיא: הני מילי שבשר בהמה אינו נאכל אחר גבינה או להיפך בלי נטילת ידים - בליליא! דוקא בלילה, שאינו יכול לראות אם ידיו נקיות, ושמא דבוק בהם משהו. אבל ביממא - הא חזינא! שאפשר לו לראות אם ידיו נקיות, וכאשר הידים נקיות לא צריך ליטול ידיו בין אכילת בשר לגבינה.

תניא: בית שמאי אומרים: מקנח אדם בין אכילת גבינה לבשר. ובית הלל אומרים: מדיח! וכדמפרש ואזיל.

ומבארינן: מאי "מקנח" ומאי "מדיח" שאמרו בית שמאי ובית הלל?

הערות

^[5] הריטב"א מקשה, מה הגמרא שואלת סוף סוף כלי שני, הרי לענין בליעת איסורים כלי שני בולע ופולט, ואם כן הוא מבשל. ומתרץ, שאף על פי שלענין בליעת איסורים מספיק חום של כלי שני, אבל כדי להחשב 'בישול' צריך דוקא כלי ראשון. וכן הדין לגבי מבשל בשבת, נחשב בישול רק אם בושל בכלי ראשון.

^[6] המהרש"ל מחדש, שדבר 'גוש' כגון, תפוח אדמה או פשטידה, שהעבירוהו מכלי ראשון לכלי שני, נחשב ככלי ראשון. וביאר הש"ך בסימן ק"ה סעיף קטן ח' שהטעם שכלי שני אינו מבשל מבואר בתוספות בשבת פרק כירה שהדפנות של הכלי שני שלא עמד על האש צוננות, ומצננות את מה שבתוכן, ולכן דבר גוש שעומד בפני עצמו ואינו נשען על הדפנות אינו מושפע מהדפנות. ובשיטת המהרש"ל נחלקו הפוסקים. דעת המגן אברהם בסימן שי"ח סעיף קטן מ"ה שגוש בכלי שני מבשל ממש. והיד אברהם בסימן צ"ד סעיף ז' מביא דעת המנחת יעקב, שאין בו כח לבשל, אלא רק מפליט ומבליע, ולכן לגבי איסור בישול בשבת אין בו איסור. וכן לגבי איסור בישול בשר בחלב אין זה נחשב לבישול. אולם לגבי בליעת איסורים, הרי הוא בולע ופולט, וראייתו מסוגייתנו, שהגמרא מסבירה מדוע אסור להעלות בשר עם גבינה שמא יעלה באלפס רותח. והגמרא מקשה סוף סוף כלי שני הוא וכלי שני אינו מבשל. והרי בשר זה דבר גוש, ובכל זאת מבואר בגמרא שאינו מבשל. ומתרץ החתם סופר שהרי איסור בשר בחלב מן התורה הוא רק דרך בישול, ולכן כאן, אף שהגבינה והבשר שניהם 'גוש' ונשאר דינם ככלי ראשון, אבל המים שסביבם מצטננים ונהיים כלי שני, וממילא בישול לא יהיה כאן, אלא רק צליה מחמת נגיעת הבשר הרותח בגבינה. וזה מותר מן התורה. ולכן מקשה הגמרא מדוע גזרו. עוד מוסיף החתם סופר, אף על פי שגם הבשר וגם הגבינה היו מבושלים קודם, וכלל בידינו שאין בישול אחר בישול, מכל מקום עכשיו שנוגעים זה בזה ומתבשלים זה עם זה, הבישול בצורה זו עדיין לא היה להם, ואין זה בישול אחר בישול. אלא לגבי הצירוף של בשר בחלב זהו הבישול הראשון ונחשב בישול. ועיין עוד בענין זה בבדי השלחן סימן פ"ז סעיף א' בביאורים בדבור המתחיל בישול.

^[7] המגן אברהם באורח חיים סימן קנ"ו סעיף קטן ב' כותב: כל שאינו אומר דבר בשם אומרו, עובר בלאו. וכתב הנודע ביהודה מהדורא תנינא אורח חיים סימן כ', שמקורו של המגן אברהם במדרש תנחומא פרשת במדבר פסקא כ"ב. שכתוב שם: כל שאינו אומר דבר בשם אומרו, עליו הכתוב אומר 'אל תגזול דל'.

^[8] בסוגיא זו נאמרו מספר שיטות בראשונים: א. שיטת הרמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ט' הלכות כו, כז, כח, שאם אכל בשר או אפילו עוף, צריך להמתין שש שעות, והסוגיא מדברת שאכל קודם גבינה ואחר כך עוף וזה נאכל בלי קינוח ובלי הדחה. וכתב הרמב"ן שהוכחת הרמב"ם לפרש את דברי אגרא להיפך ממשמעותם הפשוטה. שהרי לשונו של אגרא עוף וגבינה ומשמע עוף אכל בתחילה, אולם המשך הסוגיא מכריח לפרש הפוך שהכוונה גבינה ועוף, מזה שהגמרא מקשה על רבי יצחק בריה דרב משרשיא שאכל גבינה ואחר-כך בשר והקשתה הגמרא מאגרא, ואם נאמר שאגרא דיבר שקודם אכל עוף, מה מקשה הגמרא? אלא מוכח מזה שאגרא דיבר באופן שאכל הגבינה ואח"כ העוף, וכן פסק השו"ע סימן פ"ט סעיף א', ב', שאם אכל בשר אפילו של עוף צריך להמתין שש שעות, ואם אכל גבינה ורוצה לאכול בשר, בזה יש חילוק. אם אוכל בשר בהמה או חיה, צריך קנוח והדחה ורחיצת ידים. ואם בא לאכול עוף, יכול לאכלו בלי קנוח והדחה. ב. שיטת תוספות והרמב"ן שהיות ואגרא אמר "עוף וגבינה", ומשמע שאכל קודם עוף, לכן משמע שהתיר אכילת גבינה אחר עוף בלי קנוח והדחה, כיון שכל איסורו מדרבנן. ולפירוש זה יתכן, שאף בבשר חיה, שהוא גם כן מדרבנן יהיה הדין כך. ואת קושית הגמרא בהמשך, מסביר הרמב"ן שהגמרא דייקה מאגרא שרק עוף וגבינה מותרים בזה אחר זה, בין שהעוף ראשון בין שהגבינה בתחילה. ומשמע, שבשר וגבינה אסורים בכל אופן, אפילו כשהגבינה ראשונה. שאם תאמר שכשהגבינה ראשונה מותר לאכול אחריה בשר. אם כן, אגרא היה צריך להשמיע לנו את זה, לפי שזה חידוש הרבה יותר גדול. ג. שיטת רבינו תם שבית שמאי ובית הלל שאמרו שצריך קנוח והדחה, דברו באופן שאכל בשר בתחילה ורוצה לאכול גבינה, בזה צריך קנוח והדחה ואין צריך להמתין שש שעות. ואם אכל גבינה בתחילה ורוצה לאכול בשר אין צריך קינוח והדחה אבל צריך לרחוץ הידים [כך שיטת תוס' בדעת ר"ת ודעת הטור בדעת ר"ת]. ובגבינה ואחר כך עוף או עוף ואחר כך גבינה, לא צריך אפילו רחיצת ידים.

נאכלת עם הזר (מי שאינו כהן), האסור באכילת חלה, על אותו השלחן בו הכהן אוכלה, שאין אנו גוזרים שמא יבוא הזר לאכול ממנה. לפי שכל הפרשת חלה בחוצה לארץ אינה אלא מגזירת חכמים, ואין גוזרים גזירה לגזירה. וכמו כן חלת חוצה לארץ ניתנת לכל כהן שירצה בעל הבית לתיתה לו, ואפילו הוא עם הארץ שאינו משמר את החלה בטהרתה (שלא כחלת ארץ ישראל, שאינה ניתנת אלא לכהנים השומרים דיני טהרה).

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף בדחיית ראייתו: בשלמא אי אשמועינן [זה נוח, והיתה זו ראיה, אם היה משמיע לנו] התנא את הדין הזה בחלת חוצה לארץ שהובאה מחוצה לארץ והריהי עתה בארץ, שנאכלת עם הזר על שולחן אחד. ואפשר היה להוכיח מכאן שאין גוזרים גזירה לגזירה, דאיכא למיגזר [שכן יש מקום לגזור] שלא להעלותה על שולחן אחד עם הזר משום החשש שיבואו להעלות כן אף בחלת הארץ, שהינה דאורייתא [מן התורה], ובכל זאת לא גזרינן [אין אנו גוזרים] כן — מעתה איכא למשמע מינה [אפשר ללמוד מכאן] שאין גוזרים גזירה לגזירה.

אלא עתה שהשמיענו התנא את דינו בחלת חוצה לארץ שבחוצה לארץ — אין מכאן הוכחה, שהרי הטעם שהותר הדבר משום דליכא למיגזר [שאין מקום לגזור] הוא, כי אין איסור תורה נוהג בחלת חוצה לארץ. אבל הכא [כאן, בנאמר במשנתנו בהעלאת בשר עוף וגבינה על שולחן אחד], אי שרית ליה לאסוקי [אם תתיר לו להעלות] בשר עוף וגבינה, אתי לאסוקי [יבואו להעלות] גם בשר בהמה וגבינה על שולחן אחד, ומיכל [ולאכול] בשר בחלב האסור דאורייתא [מן התורה].

מתקיף לה [מקשה על כך] רב ששת: והרי גם אם נאמר כי בשר עוף בחלב אסור מן התורה, עדיין יש בדבר משום גזירה לגזירה. שכן איסור ההעלאה על שולחן אחד הריהו גזירת חכמים, ואף האכילה עצמה של בשר בחלב יחד אסורה רק מדברי חכמים, שכן סוף סוף (עדיין), צונן בצונן הוא, ובדבר זה אין איסור מן התורה! אמר אביי: גזירה שמא יעלה בשר בהמה עם הגבינה באילפס רותח, והרי זה דרך בישול, האסור מן התורה.

ומקשים: סוף סוף, אפילו אילפס רותח, והרי אין זה אלא כלי שני (כלי שהוסר מן האש) הוא, וכלל הוא שכלי שני אינו מבשל! אלא צריך לומר: גזירה שמא יעלה באילפס שהוא כלי ראשון, שעמד על האש, ובדבר זה אסור בשר בהמה בחלב מן התורה.

א משנה בשר העוף עולה עם הגבינה על אותו השולחן, ואולם אינו נאכל יחד איתה, אלו דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: בשר העוף לא עולה על שולחן אחד עם הגבינה, ולא נאכל איתה. אמר ר' יוסי: מחלוקת זו שבין בית שמאי לבית הלל היא מן המחלוקות שהן מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל.

ומסבירים: באיזה שולחן אמרו שאסור להניח עליו בשר עוף וגבינה? דווקא בשולחן שאוכל עליו, אבל בשולחן שסודר עליו את התבשיל לפני שהוא מוגש לאכילה — הריהו נותן בשר וגבינה זה בצד זה, ואינו חושש שמא יתערבו, ויבוא לאוכלם כאחד.

ב גמרא שנינו במשנתנו שאמר ר' יוסי שמחלוקת זו בית שמאי הם המקילים בה, ובית הלל הם המחמירים. ותוהים: מה בא ר' יוסי להשמיענו, והרי היינו תנא קמא [זהו הנאמר במפורש בדברי התנא הראשון, שהביא את מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל]? וכי תימא [ואם תאמר] שלענין אכילה גופה [עצמה] איכא בינייהו [יש ביניהם, בין התנא הראשון ובין ר' יוסי] מחלוקת, דקאמר תנא קמא [שאומר התנא הראשון] כי בהעלאה קא מיפלגי [בית שמאי ובית הלל, חלוקים], ואולם באכילה לא פליגי [אינם חלוקים], ואמר ליה [לו] ר' יוסי כי באכילה גופה [עצמה] של בשר עוף בחלב נחלקו בית שמאי ובית הלל, והריהי מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל — אי אפשר לומר כן,

והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' יוסי אומר: ששה דברים הם מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, וזו אחת מהן — בשר עוף עולה עם הגבינה על השולחן, ואולם אינו נאכל עמה. אלו דברי בית שמאי. ואילו בית הלל אומרים כי בשר עוף לא עולה על שולחן אחד עם הגבינה, ולא נאכל עמה. הרי שסבור ר' יוסי כי אף לדעת בית שמאי אין בשר עוף נאכל עם הגבינה!

אלא, הא קמשמע לן [דבר זה הוא, התנא במשנתנו משמיע לנו]: מאן תנא קמא [מיהו התנא הראשון]? הוא ר' יוסי, ולמה צריך לומר זאת? שכל האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם, וראיה לדבר שכן נאמר בהצלתו של אחשורוש מידי בגתן ותרש "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" (אסתר ב, כב), ולאחר מכן גאולת ישראל מגזירת המן החלה בגלל ידיעה זו שהדברים באו מאת מרדכי (כמבואר שם ו, ג).

ג ועוד בענין אכילת בשר עוף וגבינה, תנא [שנה] החכם אגרא חמוה [חמיו] של ר' אבא: בשר עוף וגבינה נאכלין באפיקורן (באופן חופשי, שאין צורך להקפיד הרבה בדבר). ומעירים: הוא אגרא זה שתני לה [שנה אותה] אותה ברייתא, והוא זה שאמר (פירש) לה [אותה], בשר עוף וגבינה נאכלים בלא צורך בנטילת ידים ובלא צורך בקינוח הפה בין אכילתו של זה לאכילתו של זה.

ומסופר כי רב יצחק בריה [בנו] של רב משרשיא איקלע לבי [הזדמן לבית] רב אשי, אייתו ליה [הביאו לו] גבינה לאכול — אכל אותה. לאחר מכן אייתו ליה בשרא [הביאו לו בשר בהמה] לאכול — אכל את הבשר, ולא משא ידיה [נטל ידיו] לפני אכילת הבשר. אמרי ליה [אמרו לו] בני ביתו של רב אשי: והא תאני [והרי שנה] אגרא חמוה [חמיו] של ר' אבא: עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, ויש לדייק מדבריו כי דווקא באכילת עוף וגבינה — אין [כן] אין צורך בנטילת ידים, אבל באכילת בשר וגבינה — לא, שצריך האוכל ליטול ידיו!

אמר להו [להם] בתשובה: הני מילי [דברים אלה] של אגרא חמיו של ר' אבא אמורים בליליא [בלילה], שאין אדם רואה, ויש לחשוש שדבק בידיו מהמאכל הקודם, ולכך נצרך הוא לנטילת ידיו. אבל ביממא [ביום], שניתן לראות את ידיו, הא חזינא [הרי רואה אני] שלא נדבק דבר בידי, ואין אני נצרך לנטילת ידים.

ד ועוד בהנהגה הראויה בין אכילת בשר וגבינה, תניא [שנויה ברייתא], בית שמאי אומרים: בין אכילת בשר וגבינה מקנח האוכל את פיו. ובית הלל אומרים: הריהו מדיח את פיו. ושואלים: מאי [מה פירוש] "מקנח", ומאי [ומה פירוש] "מדיח"?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

may be eaten with a non-priest present at the same table. The Sages did not issue a decree prohibiting this lest the non-priest partake of the ḥalla, as the separation of ḥalla outside of Eretz Yisrael is itself a rabbinic decree. This proves that the Sages do not issue one decree to prevent violation of another decree. And similarly, ḥalla from outside of Eretz Yisrael may be given to any priest that one wishes, even an uneducated priest who would not guard its state of ritual purity. This is in contrast to ḥalla from Eretz Yisrael, which may be given only to priests who observe the halakhot of ritual purity.

Abaye said to Rav Yosef: Granted, your inference would be valid if the mishna in tractate Ḥalla had taught us this with regard to ḥalla from outside of Eretz Yisrael that had been brought into Eretz Yisrael. As in that case, there could be reason to decree against eating it while a non-priest is at the same table, despite the fact that the non-priest eating it is prohibited only by rabbinic law, due to the concern that one might come to eat ḥalla from Eretz Yisrael, which is prohibited to the non-priest by Torah law, at the same table as a non-priest; and yet we do not decree against this practice. If so, there would be grounds to learn from this mishna that the Sages do not issue one decree to prevent violation of another decree.

But the mishna actually teaches this halakha with regard to ḥalla from outside of Eretz Yisrael that remains there. It therefore proves nothing about compound decrees, as it can be claimed that the practice is permitted only because there is no reason to decree. Since by Torah law the obligation of ḥalla does not apply outside of Eretz Yisrael, there is no chance that such behavior will lead to transgression of Torah law. But here, if you permit one to place the meat of birds and cheese on the same table, some might come to place the meat of domesticated animals and cheese on a single table and to eat this meat cooked in milk, thereby transgressing a prohibition by Torah law.

Rav Sheshet objects to the premise of Rav Yosef’s inference: Even if one were to posit that the meat of birds in milk is prohibited by Torah law, ultimately this is still a decree issued due to another decree, as it is a case of cold food in another cold food, consumption of which is itself prohibited by rabbinic law. Abaye said: It is a rabbinic decree, lest one place the meat with cheese in a boiling stewpot, which is a manner of cooking and therefore prohibited by Torah law.

The Gemara counters: Ultimately, even a stewpot is only a secondary vessel, i.e., not the vessel that was on the fire, and as a rule, a secondary vessel does not cook. Rather, one must say that it is a rabbinic decree, lest one place the meat with cheese in a stewpot that is a primary vessel, i.e., that was on the fire. This is certainly cooking meat in milk, and it is prohibited by Torah law.

MISHNA: The meat of birds may be placed with cheese on one table but may not be eaten together with it; this is the statement of Beit Shammai. And Beit Hillel say: It may neither be placed on one table nor be eaten with cheese. Rabbi Yosei said: This is one of the disputes involving leniencies of Beit Shammai and stringencies of Beit Hillel.

The mishna elaborates: With regard to which table are these halakhot stated? It is with regard to a table upon which one eats. But on a table upon which one prepares the cooked food, one may place this meat alongside that cheese or vice versa, and need not be concerned that perhaps they will be mixed and one will come to eat them together.

GEMARA: The Gemara challenges: The opinion of Rabbi Yosei is identical to that of the first tanna. And if you would say that there is a difference between them with regard to the permissibility of eating itself, as the first tanna says that Beit Shammai and Beit Hillel disagree with regard to placing meat of birds with cheese on one table, which indicates that with regard to eating they do not disagree, and Rabbi Yosei said in response to this that they also disagree with regard to the permissibility of eating meat of birds in milk, and this is itself one of the disputes involving leniencies of Beit Shammai and stringencies of Beit Hillel, one can refute this claim.

The refutation is as follows: Isn’t it taught in a baraita that Rabbi Yosei says that six matters are included as the disputes involving leniencies of Beit Shammai and stringencies of Beit Hillel, and this is one of them: The meat of birds is placed with cheese on one table, but it may not be eaten together with it; this is the statement of Beit Shammai. And Beit Hillel say: It may neither be placed on one table nor be eaten with cheese. Evidently, Rabbi Yosei agrees that even according to Beit Shammai the meat of birds may not be eaten with cheese.

Rather, this is what the mishna teaches us: Who is the first tanna? It is Rabbi Yosei. The identification is important, since whoever reports a statement in the name of the one who said it brings redemption to the world. As it is stated with respect to the incident of Bigthan and Teresh: “And Esther reported it to the king in the name of Mordecai” (Esther 2:22), and Mordecai was later rewarded for saving the king’s life, paving the way for the miraculous salvation.

§ The Gemara continues discussing the consumption of poultry cooked in milk. The Sage Agra, the father-in-law of Rabbi Abba, taught: The meat of birds and cheese may be eaten freely [apikoren], i.e., there is no need to be strict in this matter. The Gemara notes: He, Agra, teaches it and he says it, i.e., explains his statement: The meat of birds and cheese may be eaten without washing one’s hands and without wiping the mouth between the consumption of each.

The Gemara relates: Rav Yitzḥak, son of Rav Mesharshiyya, happened to come to the house of Rav Ashi. They brought him cheese, and he ate it. Next they brought him meat, and he ate it without first washing his hands. The members of Rav Ashi’s household said to him: But didn’t Agra, the father-in-law of Rabbi Abba, teach only that the meat of birds and cheese may be eaten freely? One can infer that with regard to the meat of birds and cheese, yes, one may eat them without washing one’s hands in between, but with regard to the meat of domesticated animals and cheese, no, one may not.

Rav Yitzḥak said to them: This statement of Agra applies only if one eats them at night, as one cannot see whether some of the food of the previous dish still remains on his hands, and he must therefore wash them. But if one eats by day, I can see that no food remains on his hands, and consequently there is no need to wash them.

It is taught in a baraita: Beit Shammai say: Between the consumption of meat and milk one must wipe out his mouth, and Beit Hillel say that he must rinse his mouth. The Gemara asks: What is the meaning of the word: Wipe [mekane’aḥ], and what is the meaning of the word: Rinse [mediaḥ]?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דתנן חלת חו"ל נאכלת עם הזר על השלחן כו'. כלומר חלת חוצה לארץ אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים וגזרו חלת חו"ל משום חלת הארץ שלא יזלזלו בה וחזינן דלא גזרינן דנאכלת עם הזר על השלחן הכא נמי אי עוף לא הוה אסור מדברי תורה אלא משום דגזרה דבשר בחלב לא גזרינן שלא יהא נאכל עם (הזר) [הגבינה] על השלחן. א"ל אביי אי אשמעי' חלת חוצה לארץ בארץ דהביאה מחו"ל בארץ ובארץ נאכלת עם הזר על השלחן דלא גזרינן גזירה לגזירה איכא למשמע מינה דאין גוזרין גזירה לגזירה אבל הכא בחו"ל דנאכלת עם הזר על השלחן ליכא למשמע דאין גוזרין גזירה לגזירה דהאי דנאכלת עם הזר על השלחן בחו"ל היינו משום דליכא למיגזר משום חלת הארץ בארץ דזו בארץ וזו בחו"ל:

ה"נ דגזרינן. כלומר דגזרינן העלאה אטו אכילה:

גזירה שמא יעלה באילפס ראשון. כלומר היכא דרותח באור:

^א)נראה דצ"ל עוף וגבינה נאכלין באפיקורן כו' כדמפרש לקמן וכו'. אבל אכיל לא. כלומר באכילה מודו ב"ש לב"ה דלא נאכל עם העוף באפיקורן כו'. כשמפרש לקמן בלא קינוח הפה ובלא נט"י:

תני אגר' חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורין. וא"ת אגרא כמאן ס"ל, אי כרבנן אפילו עוף נמי ליתסר, דהא מדאורייתא הוא, ואי כרבי עקיבא, מאי שנא עוף דנקט אפילו חיה נמי, כדקתני במתני' (קיג, א) ר' עקיבא אומר חיה ועוף אינן מן התורה, ואי כרבי יוסי הגלילי דאית ליה חיה דאורייתא, מאי שנא עוף באפיקורין אפילו בכריכה ובאלפס רותח נמי כדתני בשלהי פירקין (קטז, א) במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב, ויש מי שתירץ דאגר' כר' עיקבא ומכל מקום בשר חיה גזר אטו בהמה דמיחלפה בה כדאיתא לעיל (חולין לד, א) גבי השוחט חיה ועוף ולא יצא מהם דם בשר בבשר מיחלף, וזו היא דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהל' מאכלות אסורות ה"ד) שעירב בשר חיה עם בשר בהמה לדיניהם בזה, וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל. ולא מיחוור, דכולי בשר מיחלף נמי אפילו עוף בבהמה, ובפרק השוחט (חולין לו, א) למעוטי פירות דלא מיחלפי בבשר כדאיתא התם בהדיא בשר בבשר מיחלף פירי בבשר לא מיחלפי, והרמב"ן ז"ל תירץ דאגר' לא מעייל נפשיה בפלוגתא אלא עוף דבין לר' יוסי [הגלילי] בין לרבי עקיבא מדאורייתא שרי נקט ליה, אבל חיה דפלוגתא היא לא איירי, וכשת"ל דהלכה כרבי עקיבא אף חיה נאכלת כעוף באפיקורן, והא דתניא אגרא נאכלין באפיקורן, החמיר בה (הרמב"ן) [הרמב"ם] ז"ל (שם), ופירש דוקא גבינה ואחר כך עוף, אבל עוף ואחר כך גבינה לא, ודינו כבשר בהמה וגבינה, וראיה לדבריו מדאקשינן לרבי יצחק בר יוסף דאכל גבינה ואחר כך בשר עוף בשר עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא, ואם איתא דאפילו עוף ואחר כך גבינה שרי, לישני ליה התם עוף ואחר כך גבינה הא בשר ואחר כך גבינה לא אבל הכא גבינה ואחר כך בשר הות, והרמב"ן ז"ל הקשה עליו שאין אדם שונה (היתר בלשון) [בלשון היתר] דברים האסורין, שהוא שונה עוף וגבינה נאכלין, ואתה אומר אין נאכלין, אין זה נכון אלא בין כך ובין כך מותר, והא דאקשינן ליה לרב יצחק בר יוסף הכי קאמרינן עוף וגבינה נאכלין בכל ענין הא בשר וגבינה אסורין בכל ענין, דאי סלקא דעתך גבינה ובשר שרי ליתני נמי גבינה ואחר כך בשר דהוא רבותא טפי דאפילו הא דאורייתא בכי הא שרי.

סוף סוף צונן היא ואפי' כי אכיל להו בהדי הדדי בלא בישול ליכא איסורא דאורייתא א"ל אביי גזירה שמא יעלה באילפס רותח ויבא חבירו ויטבל שם שלו דאיכא בישול ואסור מן התורה. ופרכי' ס"ס כלי שני הוא וכלי שני אינו מבשל פי' אינו חשוב בישול לענין שבת להתחייב עליו כדאיתא התם וכן לענין בשר בחלב אבל לענין איסור ודאי כלי שני מפליט ומבליע שכל שיוצא מכלל צונן מפליט ולא גרע ממליחה ומבי' השחיטה למ"ד בה"ש רותח וכדכתבי' לעיל בפ"ק במסכת ע"א. אלא אמר אביי גזירה שמא יעלה באילפס ראשון פי' שזה יעלה אילפס של בשר כמו שהעבירו מעל האש והלא אילפס של גבינה דה"ל כלי ראשון ויטביל זה בזה דאיכא איסורא מדאורייתא. ע"כ ממהדורא קמא.

תנא אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן. פי' דרך הפקר בלא שימור:

והוא תני ליה והוא מפרש ליה בלא קינוח הפה ובלא נט"י. פירש"י ז"ל שאם אכל זה ובא לאכול זה א"צ לקנח פיו ולא לאכול ונראה מלשונו אפי' כשאכל בשר עוף בתחלה אבל הרמב"ם ז"ל ואחרי' פי' שלא הקילו אלא באכל הגבינה בתחלה שכיוצא בו בבשר דעלמא מותר בקינוח הפה והנטילה לפי שאין הגבינה נדבק לחיך ולשינים כ"כ. אבל אכל עוף תחלה דינו כמו בשר בהמה ואע"ג שהוא מד"ס כעין דאורייתא גזרו בה. ומביאין ראיה לדבריהם מעובדא דרב יצחק דבסמוך דאכל גבינה ואח"כ בשר. ופרקינן ליה מהא דאגרא עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא. ומאי קושיא לימא ליה דהתם בשאכל בשר מתחלה אבל הכא אכל גבינה בתחלה ואין זה פי' נכון דהא פשיטא דלשון עוף וגבינה אח"כ גבינה משמע ואם איתא דכה"ג אין נאכלין באפיקורן היכי תני האיסור בלשון המותר וה"ל למתני איפכא גבינה ואח"כ עוף אלא ודאי כדאמרן. והא דפרכי' לרב יצחק ה"פ עוף וגבינה הקילו בכל ענין. אבל בשר וגבינה לא פטרי' כלל מקינוח הפה ונט"י בשום ענין. ועוד דאי בשר ואח"כ גבינה אפי' בקינוח הפה ונט"י אסור ושהייה בעינן לדעת הגאונים ז"ל ודעת הרמב"ם ז"ל עצמו.

ה"מ בליליא אבל ביממא הא חזינא. י"א דבאתרא דאיכא נרות טובא כגון בחופה דינו כיממא וראוי להחמיר י"א דגבינה ואח"כ בשר לא בעי קינוח. וכי תניא לקמן מקנח ומדיח אינו אלא בשר ואח"כ גבינה דהא רב יצחק לא אמר דעביד קינוח ואפ"ה לא פרכי' עליה אלא מנט"י, וזה עלה כדעת האומרים לקמן דמותר לאכול בשר ואח"כ גבינה בקינוח ונ"ט בלא שום שהייה וכדעת ר"ת ז"ל. אבל כל הגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל הסכימו שלא התירו בקינוח הפה אלא באוכל גבינה תחלה ומתניתא דלקמן דב"ש וב"ה אינו אלא לאוכל גבינה תחלה והא דרב יצחק קינוח הוי ביה ולא אידכר תלמודא אלא מאי דלא עביד דהיינו נט"י. ולעולם אפי' אכל גבינה תחלה צריך קינוח בין ביממא בין בליליא. וכן פירש"י ז"ל לקמן גבי פלוגתא דב"ש וב"ה דמיירי נמי שבא לאכול בשר אחר גבינה. וכן נראה עיקר ופשיטא הוא דלענין קינוח הפה ליכא הפרשה בין בין יממא וליליא.

אין חייבין בחלה מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד ובזמן בית ראשון שכל ישראל היה שם אבל בימי עזרא אין חייבין בה אף בארץ אלא מדברי סופרים ומ"מ אף בזמן הזה ואף בחוצה לארץ מפרישין חלה מדברי סופרים וחלה זו נידונת בטמאה מפני שאין שם עיסה טהורה מפני טומאת המת ומ"מ נאכלת היא לכל כהן שאין טומאה יוצאה מגופו הא כל שטומאה יוצאה מגופו כגון בעלי קריין וזבין ונדות ויולדות ומצורעים אסור בה אבל שאר הטמאים מצד מגע הטמאות מותרין לאכלה ואפי' בטומאת מת הואיל ואין עקר חיובה אלא מדבריהם ונמצא שמאכילין אותה לכהן קטן שלא ראה קרי או לגדול שטבל לזיבתו או לקרויו אע"פ שלא העריב שמשו ואע"פ שהוא טמא בטומאת מת ונאכלת לאלו עם הזר בשלחן אחד ואין נזהרין בו מחשש שמא יאכל הזר מהם ונתנת לכל כהן שירצה ואפי' לעם ארץ שאינו משמרה בטהרה מה שאין כן בחלת הארץ ר"ל אף של בית שני:

ולענין ביאור מה ששאלו כאן ומנא תימרא דלא גזרינן גזרה לגזרה ולא עוד אלא שהעלו בה שגוזרין תמה הוא שהרי בכל התלמוד אנו אומרין היא גופה גזרה וכו' אלא שכך פירושו מנא תימרא שהדברים הקרובים זה לזה כל כך לא נגזור גזרה לגזרה שהרי גזרו בשמנן משום פתן ופתן משום יינן מפני שהיא גזרה קרובה וכעין חדא גזרה וכן גזרו שלא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה בכרמלית אע"פ שכרמלית עצמה גזרה וכן כל כיוצא בזה:

המשנה השניה העוף עולה עם הגבנה על השלחן ואינו נאכל דברי בית שמאי ובית הלל אומרים לא עולה ולא נאכל אמר ר' יוסי דבר זה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל באיזה שלחן אמרו בשלחן שאוכל עליו אבל בשלחן שסודר עליו את התבשיל נותן זה בצד זה ואינו חושש אמר הר"מ פי' ר' יוסי אינו חולק על תנא קמא אלא שרצה המחבר להודיענו מה שנזכר למעלה ממחלקת בית שמאי ובית הלל הוא דברי ר' יוסי והלכה כבית הלל והטעם בו מפני הרגל עברה צורר אדם בשר וגבנה במטפחת אחת ובלבד שלא יהיו נוגעים זה בזה רבן שמעון בן גמליאל אומר שני אנשים אכסניים אוכלים [על שלחן אחד] זה בשר וזה גבנה ואין חוששין פי' מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל אינו אלא באכסנאין שאין מכירים זה לזה ואין להם קירוב אלו עם אלו כדי שיושיט ידו במה שאוכל חברו והלכה כרשב"ג:

אמר המאירי הכונה בה לבאר שבשר עוף אע"פ שאין איסורה אלא מדברי סופרים גודרים בה אותם הגדרים בעצמם שצריכים לגדור בבשר בהמה לדעת בית הלל שהלכה כמותו והוא שאמר לדעת בית הלל שאין עוף עולה על שלחן אחד עם החלב ואין צריך לומר שאינו נאכל ואע"פ שאכילה עצמה גזרה והיה לנו לומר שלא לעשות גזרה לגזרה אין זה נקרא גזרה לגזרה שהעלאה ואכילה קרובים הם זה לזה כל כך שהדבר דומה לגזרה אחת כמו שביארנו שמתוך ששולחנות שלהם קטנות היה הדבר מצוי ביותר ליגע זו בזו ובולע אחד מחברו ויש לגזור בעוף שמא יעשה כיוצא בזה בבהמה ואין כאן אלא גזרה אחת וכן שמא יעלם כאחד באלפס רותח ועובר על הבשול שכיוצא בו בבהמה עובר מן התורה:

באיזה שלחן אמרו בשלחן שאוכל עליו שמתוך קטנות השלחן ומשמוש ידים שבה הטעות מצויה שם אבל שלחן שסודרין עליו תחלה את התבשילין והדברים שאדם מכין לסעודה נותן זה בצד זה ואינו חושש:

צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעים זה בזה הא אם נוגעים זה בזה אע"פ שהם צוננים אסור ואם עשה כן צריך הדחה או גרירה ואין בהם צורך לקליפה וכתבו גדולי המפרשים דדוקא אמרו צריך הדחה בדבר שדרכו ליאכל בלא הדחה אבל דבר שאין דרכו ליאכל בלא הדחה אינו צריך להדיחו עכשיו שהרי אינו אוכלו עד שידיחנו ומתוך כך אין אנו קפדים בבית המטבחיים של גוים כשבשר השחוטה נוגעת בנבלה שהרי אינו אוכלו בלא הדחה ומ"מ אם היה הטהור תפל והטמא מלוח אם נגעו ונשתהו בכך צריך גרידה או קליפה ומתוך כך ראוי להסירו מן השלחן מפני הטעות והוא שאמרו בתלמוד בשני של פסח שני אהן דאכיל חובץ ובדעתיה למיכל קופד צריך מבערא פסתא:

שני אכסניים באים זה מכאן וזה מכאן ואין מכירין זה את זה אוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבנה ואין חוששין שמא יתנו זה לזה הואיל ואין מכירין זה את זה הא אם היו מכירין זה את זה אסור אפי' היו מקפידים זה על זה כמו שיתבאר בגמ' ומ"מ אם עשו היכר לעצמן כגון שהפסיקו ביניהם בפת או במפה וכיוצא באלו מותר וכן פירשו הגאונים:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

אכילת בשר אחר גבנה או גבנה אחר בשר יש בה מחלקת בין הפוסקים ומחלקתם תלוי בפי' שמועה זו ומה שנהגו בה אבותינו ורבותינו לפי מה שהיו מקבלים בפירושה היא שאם אכל בשר בהמה אינו אוכל אחר כן גבנה אפי' בקנוח הפה ובנטילת ידים עד שיעבור שש שעות והוא שיעור שבין סעודה לסעודה עברו שש שעות אוכל גבינה אע"פ שלא קנח את פיו ולא נטל את ידיו אחר אכילת הבשר בין שיניו שכל שכשיעור זה כבר נתעכל במקומו ואינו קרוי בשר לא נאמר על בשר שבין השינים שהוא נקרא בשר אלא בתוך זמן זה ויש אומרים שאף לאחר זמן זה צריך לסלקו קודם שיאכל גבנה:

אכל בשר עוף אף הוא צריך להמתין כשיעור זה וכן כתבוה גדולי הפוסקים והמחברים להחמיר בו כבשר בהמה להמתין אחריו עד שש שעות וכן נהגו בכל גלילותינו אכל גבנה ורוצה לאכול בשר בהמה מקנח פיו מפני פירורי גבנה הנשארים בחיך או בין השנים שגבנה אף שבין השינים מתנקות הם בקנוח ואם היה בלילה מוסיף על הקנוח נטילת ידים וביום אינו צריך להוסיף נטילת ידים שהרי הוא רואה את ידיו אם יש בהם פירורי גבינה אם לאו:

רצה לאכול בשר עוף אחר גבינה אינו צריך לא לקנוח ולא לנטילה ואפי' בלילה ויש אומרים שאינו צריך לקנוח הפה בפת אבל צריך הוא מ"מ לקנח מעט בבגד וכיוצא בו והוא שהם גורסין עוף וגבינה נאכלין באפיקולין ר"ל מטלית בלא קנוח שבפת ומ"מ אנו גורסין באפיקורן כלומר דרך פרסום ואפקירותא בלא שום קנוח בעולם וחיה כבר ביארנו שנחלקו בה הפוסקים יש פוסקים שדינה כעוף והוא עקר הדברים אלא שנהגו להחמיר בה כבהמה מפני שבשרה דומה לבשר בהמה:

זו היא שטת קדמונינו בענין זה ולשטה זו פי' השמועה כך הוא תני אגרא עוף וגבנה נאכלין באפיקורן ופי' באפיקורן זה בלא קנוח הפה ובלא נטילת ידים ומכל מקום דוקא גבנה אחרי העוף והראיה מה שסמך לו דרב יצחק אייתו ליה גבנה ואכל והדר אייתו ליה בשרא דבהמה ואכל כי לא משא ידיה אלא שקנח פיו לבד ואכל והקשו מדאגרא דדוקא אמרה בעוף וגבנה עד שהעמיד הוא דבריו בלילה אבל ביום דיו בקנוח להסיר פירורי הגבינה שהרי ידיו כבר הוא רואה אותם ונמצא שלא דברו אגרא ורב יצחק אלא בגבנה ואחר כך בשר ומהם למדנו דין זה אם לעוף אם לבהמה:

בפרש"י בד"ה בשלמא אי כו' אטו אכילתו ולא אטו בהמה כו' עכ"ל פי' העלאתו אטו העלאה דבהמה ודו"ק:

בד"ה מתקיף לה כו' ואת"ל בשר עוף בחלב דאורייתא עדיין משכחת לה כו' עכ"ל פי' דמשכחת לה גזירה לגזירה בין בבשר עוף בין בבשר בהמה ומה שפי' בתר הכי גזירה שמא יעלה בשר בהמה עם כו' חדא מתרתי נקט וה"ה בשר עוף לרב יוסף ודו"ק:

בד"ה בלא קינוח פה כו' אין צריך ליטול ידיו ולקנח אבל בבשר בהמה בעי קינוח כו' עכ"ל מלתא דפסיקא נקט קינוח אבל נטילה לא בעי אלא בלילה כדלקמן ודו"ק:

תוס' בד"ה עוף וגבינה כו' וצריך לומר לפירושו דלענין נטילת ידים אין חילוק כו' עכ"ל ושכתב אכל גבינה מותר לאכול בשר בלא נטילה וקינוח כו' ר"ל דלא בעי תרתי נטילה וקינוח אלא נטילה לחוד וק"ל:

בא"ד ונראה שאינה טובלת וכו'. ר"ל אם לא היה כהן קטן והפריש חלה אחת לאור ולא הפריש החלה השניה כלל מותר העיסה באכילה בדיעבד ולא מקרי טבל לדידן כלל שהרי יש כמה מקומות שאין מפרישין אותה אפי' לכתחלה אפי' כשאין כאן כהן קטן ועל אותן המקומות יש קצת תימה דמה ראו על ככה שאין מפרישין לה כלל אלא שיש ליתן טעם לדבריהם שזה טעמם דכיון שאינה טובלת טוב יותר שלא להפרישה שלא תצטרך שמירה שלא יבאו זרים לאוכלה לכך נמנעו מלהפרישה:

בא"ד ושמא אפילו אינה מדמעת. ר"ל לדידן היכי דלא היה כהן קטן שהפריש אחת לאור והפריש גם חלה שניה ונפלה אותה חלה שניה לתוך חולין לא מקרי מדומע ומותרים הכל באכילה לזרים אע"ג שהראשונה ר"ל אותה שניתנה לאור נראה שהיא מדמעת וכו' מ"מ השניה שהיא קלה ביותר שמא אינה מדמעת וכו':

ברש"י ד"ה בשלמא וכו' דאי מסקת חלת ח"ל אתי לאסוקי וכו'. פירוש דאי מסקת על השלחן חלת חוצה לארץ כשהזר אוכל עליה:

בתוס' ד"ה מתקיף לה רב ששת לא אאביי פריך וכו'. כתבו כן משום דנראה קצת דוחק שיקשה רב ששת אדברי אביי שלא היה חבירו אלא תלמיד דרבה ורב יוסף לכך כתבו לא אאביי פריך אלא ארב יוסף חבירו כדפירש בקונטרס ר"ל שרש"י פירש הקושיא ג"כ באופן שהוא קאי אדברי רב יוסף שהיה ס"ד שבשר עוף מדאורייתא אבל מ"מ טעמו של רש"י שפירש כן אינו מטעם שאביי לא היה חבירו אלא משום שהקושיא אינה מתיישבת אאביי כלל משום דהא אביי נמי קאמר הכי דשייך לגזור העלאה אטו אכילה אע"ג דאכילת בשר עוף גופא גזירה דרבנן כיון דיש למגזר אטו בשר בחלב דאורייתא דהא רב ששת ע"כ הכי קפריך סוף סוף צונן בצונן הוא וא"כ אפילו אי הוי דאורייתא הוי גזירה לגזירה אלא מאי אית לך למימר דהכא גזריגן העלאה אטו אכילה אף על גב דהוי גזירה לגזירה א"כ אפילו הוי בשר עוף דרבנן נמי דאי לא תפרש הכי א"כ תקשה ליה רב ששת אמתניתין דקתני דאסרו העלאה ואינו אלא מטעם דגזרינן אטו אכילה והואיל וכן הוא א"כ ע"כ קושיא דרב ששת לא שייכא כלל להקשות אאביי וק"ל:

ד"ה רבי יוסי היינו ת"ק אבית הלל לא פריך היינו ת"ק וכו'. ר"ל ת"ק דמתני' דלעיל ריש פרקין הקתני ואסור להעלות עם הגבינה על השלחן דקאי אכל הבשר דרישא בין בשר בהמה בין בשר חיה ועוף שכולן אסור להעלות וב"ה נמי קאמר דאפילו עוף אסור לאכול ולהעלות דה"ק דבר זה וכו' ר"ל דהכי קאמר תנא דמתני' דבר זה שאמרתי למעלה שאסור להעלות עם הגבינה על השלחן הוא מחלוקת ב"ש וב"ה ולאו אליבא דכ"ע הוא והא דקתני לעיל ואסור להעלות הן הדברים עצמן של ב"ה ואין שום חילוק ביניהם:

[שם] ואין זה סתם ואח"כ מחלוקת ר"ל וכ"ת אם כן הוא שאין שום חילוק בין ת"ק דלעיל לב"ה רק שדברי התנא דלעיל הן עצמן דברי ב"ה רק שלמעלה סתם הדבר וכאן פירש שמחלוקת ב"ש וב"ה היא א"כ הוה סתם ואח"כ מחלוקת שאין הלכה כסתם וא"כ הוי הלכה כב"ש שמתירין להעלות ואנן קי"ל כב"ה ולכך קאמר ואין זה סתם ואח"כ מחלוקת וכו' דזה לא נקרא מחלוקת דב"ש במקום ב"ה אינה משנה:

ד"ה עוף וגבינה אין וכו' והא דנקט הכא בשר וגביגה לא דק אלא גבינה ובשר לא כצ"ל. ומקשין העולם לפי זה דמנא ליה להמקשה למידק מדברי אגרא דבשאר בשר בעי נטילה וקינוח הפה והיכי דמי אי בשר תחלה וכו' דלמא נאמר דלעולם בשאר בשר נמי לא הוזכר נטילה וקינוח הפה משום דאי בבשר תחילה ואח"כ גבינה אפילו בנטילה וקינוח הפה לא סגי עד סעודה אחריתא ואי בגבינה ואח"כ בשר לא בעי נטילה וקינוח וכו' והא דתני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורין לאשמועינן דבעוף אפילו עוף תחלה ואח"כ גבינה נאכלין בלא שום נטילה וקינוח ונ"ל דסבירא להו דע"כ נשמע מדברי אגרא דבשאר בשר בעי נטילה וקינוח דאי לא הוזכר בשאר בשר נטילה וקינוח ולא אתא לאשמועינן אלא דבעוף אפילו עוף תחלה ואח"כ גבינה מותר אע"ג דבשאר בשר אסור עד סעודה אחריתי א"כ ה"ל למיתני סתמא בקוצר עוף וגבינה נאכלין ולמה ליה באפיקורין לאשמועינן דלא בעי נטילה וקינוח הפה דמהיכי תיתי הוה ס"ד למימר דבעי נטילה וקינוח הפה כיון דלא הוזכר מעולם גבי שאר בשר אלא ודאי גבי שאר בשר הוזכר נטילה והדחה והיכי דמי כגון באוכל גבינה תחלה ואח"כ בשר וא"כ ה"ה בעוף ואח"כ גבינה אע"ג דלא אסור עד סעודה אחריתי כמו בשאר בשר מ"מ ה"א דבעי לכל הפחות נטילה וקינוח הפה כמו גבינה ואח"כ בשר כשאר בשר לכך אצטריך למתני דעוף וגבינה נאכלין באפיקורן דלא בעי אפילו נטילה וקינוח הפה וא"כ נשמע שפיר מדברי אגרא דבשאר בשר בעי נטילה וקינוח הפה וק"ל. והר"ן כתב בשם הרמב"ן דהכי דייקינן ופרכינן לרב יצחק בריה דרב משרשיא דאם איתא דשרי למיכל בשרא בתר גבינה אדרהיט אגרא לאשמועינן רבותא דשרי למיכל עוף ואח"כ גבינה ה"ל לאשמועינן רבותא דאפילו בשר בהמה דאיכא איסורא דאורייתא משכחת לה אפיקורין כגון דאכל גבינה ברישא דשרי למיכל בשר בתרא ומדלא תני אלא בעוף משמע דעוף וגבינה דלית ביה איסורא דאורייתא הוא שהתירו באפיקורן בכל ענין ובו' אבל בשר וגבינה בשום ענין לא ואפילו גבינה ואח"כ בשר וכו' עכ"ל אבל מ"מ דברי התוס' א"א לפרש הכי משום דאי ס"ל לתוספות כסברת הרמב"ן לא הוו צריכין להאריך ולכתוב דברייתא דאגרא משמע דעוף וגבינה וכו' אבל שאר בשר בעי נטילה וקינוח הפה והיכי דמי אי בשר תחלה אפילו בנטילה וקינוח לא סגי וכו' הוה להו למימר בקוצר דמדברי אגרא נשמע דבשאר בשר לא משכחת אפיקורין בשום ענין אלא ודאי תוכן פירוש דברי התוס' הוא כמו שכתבתי אלא שעדיין י"ל לפירוש התוספות דלמה הקשו לרב יצחק בריה דרב משרשיא מברייתא דתני אגרא ולא הקשו לו מברייתא דבסמוך דב"ש אומרים מקנח וב"ה אומרים מדיח ומסקינן דלא פליגי כדבסמוך וע"כ באוכל גבינה ואחר כך בשר איירי דאי בבשר ואח"כ גבינה לא סגי בקינוח והדחה כמו שדייקו אדברי אגרא ויש לתרץ משום דבברייתא דב"ש וב"ה דבסמוך לא הוזכרה נטילה אלא מקנח ומדיח דתרוייהו הוו בפה ורב יצחק בריה דרב משרשיא ע"כ צ"ל לפירוש התוספות דעביד קינוח הפה והדחה אלא שלא נטל ידיו דאל"כ לא יתורץ במה שהשיב להם הני מילי בליליא וכו' דהא מ"מ אפילו ביום בעי על כל פנים קינוח הפה והדחה ולכך הוצרכו להקשות לו מדתני אגרא דשמעינן מניה דבעי גם כן נטילה ואיהו לא משי ידיה וק"ל אלא שלפי דברי המפרשים דמדיח דב"ה היינו הדחת הידים כמו שכתב הר"ן קשיא וגם זה יש ליישב אלא שאין להאריך לפי שאין עיקר כונתינו בחבור זה אלא לפרש דברי התוספות:

בא"ד ור"ת מפרש וכו' ולפירושו קשה מאי פריך הכא וכו' כצ"ל ולפירוש ר"ת ע"כ צ"ל דב"ש וב"ה לא איירי אלא באוכל בשר ואח"כ גבינה דאילו באוכל גבינה תהלה ואח"כ בשר לא צריך אפילו קינוח הפה כי אם נטילת ידים בלילה ועל פירוש ר"ת יש להקשות מהא דאמר לקמן בסמוך בעי רב אסי מרבי יוחנן כמה ישהה וכו' ולא כלום ופריך איני והאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה וכו' ומאי פריך הלא הא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה היינו בלא קינוח והדחה אבל כשעושה קינוח והדחה אה"נ דאין צריך לשהות כלום והיינו ממש כרבי יוחנן דאמר בולא כלום וא"ל דמשום הכי פריך משום דמשמע מדאמר ר"י ולא כלום משמע דאפילו קינוח הפה והדחה נמי לא בעי דאם כן מה צריך למפרך ליה מדרב חסדא מברייתא דאגרא ומברייתא דב"ש וב"ה ה"ל למפרך דקתני מקנח ומדיח ולכל הפחות איירי באוכל בשר ואח"כ גבינה וק"ל וכבר הארכתי בזה בדרכי למוד הישיבה אבל כאן אין להאריך:

בא"ד וצ"ל לפירושו דלענין נטילת ידים אין חילוק בין בשר תחלה וכו'. י"ל הא ר"ת גופו מהלק ביניהם גם לענין נטילה שהרי מפרש אכל בשר אסור לאכול גבינה היינו בלא נטילה וקינוח וכו' אכל גבינה מותר לאכול בשר אף בלא נטילה וקינוח וצ"ל דה"פ מותר לאכול בשר ואין צריך תרוייהו דהיינו נטילה וקינוח אבל נטילה לחודה צריך והיינו דוקא בלילה אבל ביום אפילו באכל בשר תחלה אין צריך לפי המסקנא דהכא וראיתי בדברי מהר"ן מק"ק הוראדנא בביאור שערי דורא שלו שמשמע מדבריו שהוא מפרש דהא דקאמר ר"ת בפירוש דברי רב חסדא אכל נבינה תחלה שמותר לאכול בשר בלא נטילה היינו ביום ולפי מאי דמסיק הכא דביום אין צריך נטילה אבל המקשה הוה סובר דגם באכל גבינה תחלה צריך נטילה אף ביום ואין חילוק בין אבל בשר תחלה ובין אכל גבינה תחלה אלא לענין קינוח ולכך פריך לרב יצחק בר משרשיא דאכל בלא נטילה ולפי זה צריך לומר דהא דקאמר ר"ת אכל בשר אסור לאכול גבינה בלא נטילה וכו' היינו אפילו ביום ויהיה לפי מאי דמסיק הכא שיש חילוק בין אכל בשר תחלה ובין אכל גבינה תחלה גם לענין נטילה דבאכל בשר תחלה גם ביום צריך נטילה בשביל השמנונית של בשר הנדבק בידיו ובאכל גבינה תחלה ביום אין צריך נטילה כיון דמפרש דר"ת איירי ביום ולפי המסקנא דהכא וזה נראה קצת דוחק בעיני:

בא"ד ומיהו קשה בברייתא דאגרא כמאן ובו'. ר"ל לפי מאי דפרישית דטעמו של אגרא הוא משום דסבר בשר עוף בחלב לאו דאורייתא קשה כמאן אתי לאפוקי למאי דפירש ר"ת בסוף דבר זה דטעמו דאגרא הוא משום דעוף אינו נדבק וכו' מצי נמי סבר תנא דאגרא דבשר עוף וחיה בחלב דאורייתא ואתי ככ"ע וק"ל:

גמ' ס"ס כלי שני כו' . אף דמפליט ומבליע כדי קליפה היינו מדרבנן ומשמע מזה דכל כ"ש הקליפה שרי בהנאה [דכל בב"ח שאסור באכילה מדרבנן מותר בהנאה]:

גמ' אכל ולא משי ידיה כו' . לפירוש ראשון בתוס' עשה קינוח ולפירוש ר"ת לא עשה קינוח דא"צ:

ברש"י בד"ה בשלמא כו' ומיכלי' הזר ולא גזרינן הוי איכא למשמע כו'. ולא אטו העלאה דבהמה כצ"ל:

ברש"י בד"ה אבל הכא כו' דכי מסיק להו היינו אכילה כו'. לכאורה לעשותו חדא גזירה ור"י הכריח דהוי גזירה לגזירה ומנא תימרא דמקרי זה גזירה לגזירה דלמא העלאה ואכילה מיחשב כחדא דתנן חלת כו' ופריך אביי לעולם חדא גזירה היא והתם בח"ל משום דליכא למיגזר כלל ואכתי לא מיושב למה משנה אביי ונקיט העלאה אטו העלאה ולא אטו אכילה כר"י [רק דחדא גזירה היא דהעלאה ואכילה מיחשב חדא] ואפ"ל דלא בא לישב [דהוי] חדא גזירה רק ר"י קאמר דה"נ בהעלאה ליכא למיגזר משום דאורייתא דאף דאסרו אכילת עוף אטו בשר דאורייתא שיסבור זה מותר כזה מ"מ השתא דאסור עוף בחלב אין לאסור ההעלאה [משום חשש רואין שיסברו שאכילה מותר כהעלאה] רק משום שמא שלא במתכוין יאכלנו וא"כ ליכא לבא לידי איסור דאורייתא שאין הטעם משום גזירת הרואין רק איהו גופיה יבא לאכלו לזה אמר אביי דלא דמיא לחלת ח"ל בח"ל דליכא למיגזר אבל כאן ישנו חששא דאורייתא משום העלאה אטו העלאה שיסברו כיון דעוף בחלב אסור ואפ"ה שרי להעלותו ה"נ בבשר בהמה שרי העלאה ויבא לאכלו שלא במתכוין [בכי הא גזרינן אפילו גזירה לגזירה] ודו"ק:

ברש"י בד"ה בלא קינוח כו' ידיו ולקנח פיו אבל כו'. כצ"ל:

בתוס' בד"ה עוף וגבינה כו' דלענין נ"י אין חילוק כו'. ומייתי ברייתא דמינה שמעינן דבבשר וגבינה הדין נ"י וקינוח וממילא מסברא דגבינה ובשר נמי צריך נ"י דלענין זה אין סברא לחלק דדוקא לענין קינוח פה דבשר מושך שומן אבל לענין מה שנדבק בידי' אין לחלק. ולרווחא אפ"ל [לב' הפירושים] מדלא קאמר עוף וגבינה נאכלין בסעודה אחת לפירוש ראשון או נאכלין בלא קינוח ונ"י לפירוש ר"ת דהוי קאי הדיוק הא בשר וגבינה צריך סעודה אחרת או קינוח ונ"י [לר"ת] משמע להו באפיקורן בהפקר לגמרי דהוי צריך לפחות או קינוח ונ"י לפירוש ראשון ולפי' ר"ת נ"י לחוד [אי לא הוי תני ליה בלשון אפיקורן] ואפיקורן משמע גריעות ב' מדריגות [דמיתנייא בעלמא דהיינו דין בשר ואח"כ גבינה וגבינה ואח"כ בשר] ולר"ת מסעודה לסעודה א"צ כלל בשום דוכתא [וליכא ב' מדריגות. אע"כ] משמע דבעלמא נ"י הוא דין [דהיינו בבשר אחר גבינה] וק"ל:

גמרא אתי לאסוקי בשר וגבינה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה בשלמא. דאי מסקת חלת ח"ל בארץ כו'. כצ"ל:

גמרא וכ"ת אכילה גופה א"ב כו' וא"ל ר"י אכילה גופה מקולי ב"ש כו'. ולא שייך להקשות הכי טעמא דב"ש אתא לאשמועינן כמש"כ התוספות בעירובין (ר"ד יג) ע"ש:

גמ׳ חלת חוץ לארץ בארץ. נ"ב שבאה מחו"ל לארץ כשהיא חלה ודו"ק:

שם משום דליכא למגזר. נ"ב דאין מוציאין תרומה מארץ לחו"ל ופירות הארץ שיצאו משם לכאן פטורים כר״ע רפ"ב דחלה:

תוס׳ ד"ה וניתנת וכו׳ וקמ"ל דיכול ליתן לו אף על פי שאין בקי כצ"ל:

דף ק״ד ע״ב. משנה העוף עולה עם הגבינה על השולחן ואינו נאכל דב״ש וב״ה אומרים לא עולה ולא נאכל. התוס׳ הקשו דזה הוה מחלוקות אחר הסתם דלעיל, דכל הבשר אסור לעלות על השולחן. ובאמת לפי מה שכתבנו למעלה דהש״ס מש״ה מדייק מן ״חוץ מדגים וחגבים״ דעוף אסור ולא ״מכל הבשר״ משום דס״ל דעוף אינו בכלל בשר סתם, דיש לו שם לויי׳ כמו דגים, וא״כ הכי פירושא דמשנה כל הבשר, דהיינו בשר בהמה אסור לעלות חוץ מדגים וחגבים שמותר לעלות. וזאת לד״ה, עוף פליגו בי׳ ב״ש וב״ה. אלא דלפ״ז צריכין לומר דמתני׳ דלא כר״ע, דהרי חיה ודאי הוה בכלל כל הבשר, ואיך קאמר דאינו עולה לד״ה כיון דגם חיה אינו אלא מדרבנן לר״ע, ולפ״ז ליתא ג״כ מה שכ׳ התוס׳ דפליגי ה״ה בחיה, ולא נקטו בלשונם משום דלא שכיח, דאם בחיה נמי פליגו הוה לי׳ סתם ואח״כ מחלוקות. וממילא צריכין ג״כ לומר דב״ש וב״ה פליגו בעוף אי דאורייתא או דרבנן דאי לשניהם דרבנן ופליגו אי גזרו כאן גזל״ג או לא, וכדאביי לעיל, הרי שניהם ס״ל דחיה מד״ת ועוף מדרבנן וזאת דלא כחד תנא דלקמן קי״ג ע״א, דלת״ק חיה ועוף מה״ת, ולר״ע חיה ועוף רק מדרבנן, ולריוסה״ג חיה מה״ת ועוף מותר אף מדרבנן כדמסיק בסוגי׳ שם, דבמקומו של ריוסה״ג היו אוכלין בשר עוף בחלב, וכאן בין ב״ש ובין ב״ה סברו דחיה מה״ת, ועוף מדרבנן, אבל אי פליגו בעוף אי דאורייתא או דרבנן אז רק ב״ש ס״ל דגזרו בעוף אטו בהמה וחיה. וכל זאת לר׳ יוסף והס״ד שבגמ׳ לעיל, דעוף אינו בכלל כל הבשר, אבל לר׳ אשי דמתרץ דעוף בכלל כל הבשר ויש מהן מדאורייתא ויש מהן מד״ס ע״כ לומר דהוה סתם ואח״כ מחלוקות לענין העלאה, אי גזרו גזל״ג עוף אטו בהמה כמש״כ התוס׳ ודו״ק.

ע״ש גמר׳ הא קמ״ל מאן ת״ק ר׳ יוסי כל האומר דבר בשם אמרו מביא גאולה לעולם. לכאור׳ תמיה לי דהרי בלא״ה צריך לומר דר״י קאמר לי׳ דלא תימא ד״ה הוא דב״ש לקולא וב״ה לחומרא אלא דרק ר׳ יוסי אומר כן, אבל יש חולקין ואומרים דפליגו להיפך וב״ש לחומרא וב״ה לקולא, עיין בריש פ״ה מעדיות בתוי״ט שם דסתם תנא דפ״ד שם לית לי׳ דהני נמי דקחשב ר׳ יוסי הוו מקולי ב״ש, ולדעת הראב״ד באמת אין לפסוק לא כר׳ יהודה שם ולא כר׳ יוסי, אלא כתנא דסתם בפ״ד דלא כוותייהו חוץ ממה שנמצא במ״א דסתם כר׳ יהודא ור׳ יוסי עיי״ש וצ״ל דהכא כיון דבריש פרקן סתם כר׳ יוסי דהרי קתני כל הבשר אסור להעלות ועוף בכלל לכן פסקינן כוותי׳ אע״פ דהוא נגד הסתם שבעדיות דפליג אר׳ יוסי. וממילא כאן לא הביא שהוא דברי ר׳ יוסי אלא משום אומר דבר בשם אמרו מביא גאולה לעולם. והשתא דאתינא להכי לא צריכין אנו למימר דר׳ יוסף ס״ל בשר עוף בחלב דאורייתא. עיין כאן בהגהות הגרי״ב שקמתמה על הבה״ג שס״ל דמש״ה שרי ביעא בכותחא משום דעוף בחלב דרבנן, הלא ר׳ יוסף קאמר לי׳ שם בעירובין, והוא הרי ס״ל דבב״ח בעוף מה״ת עיי״ש. ולפי ביאורנו זה ליתא דר׳ יוסף קמפרש רישא דמשנתינו דכל הבשר רק אבהמה קאי ומדיוקא דחוץ מדגים וחגבים קמדייק הא בשר עוף אסור, היינו דפליגו בי׳ ב״ש וב״ה כדמפרשו אזיל וכמש״כ למעלה, וא״כ ליכא כאן סתמא דב״ה אוסר דהרי מני׳ ובי׳ קאמר דר׳ יוסי קאמר לי׳ ויש חולקין עליו ולא משום מביא גאולה קאמר לה, אלא לידע דלאו ד״ה הוא אלא דיש חולקין וס״ל דנהפוך פליגו ב״ש לחומרא וב״ה לקולא, והוא תנא דעדיות דפ״ד, וממילא צריכין אנו לפסוק כמותו, כמש״כ הראב״ד, ובפרט שהוא במילי דרבנן דהעלאה גופא בכוב״כ אינו אלא מדרבנן. וא״כ ר׳ יוסף להלכתא ס״ל דעוף בחלב דרבנן כב״ה אליבא דת״ק דעדיות, וממילא דמותר להעלותו על השולחן וזה נראה ברור ונכון מאד ולא נצרך לומר דאמוראי פליגו אי בשר עוף בחלב דאורייתא או דרבנן דבר שלא הוזכר בפירוש בגמ׳ ודו״ק. ועיין לקמן קי״ג ע״א מה שכתבתי שם על המשנה המעלה את העוף עיין שם היטב.

וראיתי כאן בדברי הלב ארי׳ ז״ל שכתב להתנצלותו דאברהם אבינו ע״ה דאיך העלה לאורחים שלו בן בקר, עם חלב וחמאה כיון דקיים א״א כל התורה כולה ואפילו עירוב תבשילין כמ״ש חז״ל, והביא בשם הפוסקים דמה שקיימו האבות התורה הי׳ אצלם כדרבנן כיון שלא נצטוו עליה, ומאחר דאמרינן דבחו״ל לא גזרו על העלאת חלה משום דליכא דאורייתא, ה״ה לאבות קודם מתן תורה דליכא בב״ח דאורייתא, אין מקום לגזור העלאה אטו אכילה עכת״ד. ואני בער ולא אבין, א״כ איך קיים א״א גם עירוב תבשילין ויתר משמרת דרבנן דהרי כולן גזרות והרחקות נינהו שלא לבוא לפגוע באיסור תורה, ועירוב תבשילין בפירוש כתב הרמב״ם בריש פ״ו מיו״ט דנתקן כדי שלא יבא לבשל מיו״ט לחול והוא טעמא דר׳ אשי בגמ׳ ריש פיו״ט עיי״ש ודו״ק.

תוס׳ ד״ה וניתנת לכל כהן שירצה, פי׳ בקו׳ אפי׳ אינו מחזיק בתורת ד׳ ואין נראה לר״י וכו׳, וחשיב בהדייהו הזרוע והלחיים והקבה ואמרינן לקמן שאינן ניתנות למי שאינו מחזיק בתורת ד׳ עכ״ל כוונתם דרש״י ז״ל לא הי׳ לו להזכיר כאן האי קרא דלתת מנת לכהנים המחזיקים בתורת ד׳. דמה״ט חלת חו״ל נמי אינה ניתנת אלא למחזיקים ומק״ו, דאם חלת הארץ דאורייתא דתביעת הכהן עליה יותר חזקה, אמרה תורה דאין ליתנה למי שאינו מחזיק בתורת ד׳, מכש״כ מה שזכותו בה אינה אלא מדרבנן, דלא רצו חז״ל להחזיק בה ידי עוברי עבירה ולכן ע״כ מיירי בדליכא כהן אחר, וכדי שלא יפסיד לגמרי ויתבטל מצות נתינה ודאי יותר טוב ליתנה גם למי שאינו מחזיק, וכן אם הוא עני ובלא״ה צריך ליתן לו בתורת צדקה, אבל חלת הארץ דיש בה משום טומאה שאינה משמרה כראוי בכל אופן אסור ליתנה לע״ה שאינה משמרה בטהרה כך ס״ל להתוס׳ ז״ל, אלא דלשון המשנה ״וניתנת לכל כהן שירצה״ אינו מדוקדק לשיטתם דהרי אין לו ברירה, דהרי אין לפנינו כהן אחר, והכי הוול״ל וניתנת אף לע״ה וצ״ע ודו״ק.

תוס׳ ד״ה עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא, תימא דהיכי פריך מגבינה אחר בשר, אבשר אחר גבינה וכו׳. הנה מפרש״י ז״ל מוכח דס״ל דאין חילוק דבד״ה בלא קינוח הפה כתב ״שאם אכל זה ובקש לאכול זה וכו׳ אבל בבשר בהמה בעי קינוח כדלקמן, שלא יהי׳ נדבק כלום מן הראשון בחניכיו״ עכ״ל מדכתיב סתם אכל זה, ולא פירש גבינה וכן בסה״ד שכתב סתם ״מן הראשון״ ולא כתב גבינה, הרי דבין בשר ובין גבינה תחלה צריך קינוח ונטילה וסגי בהכי, ובהכי מתפרש הסוגי׳ על נכון ורק ר״ח דמחלק לקמן בין בשר תחלה לגבינה הוא חידש לן דבבשר תחלה צריך המתנה. ולפע״ד ברור דאיסור זה דקאמר ר״ח הוא חומרת אמוראי, וכעין איסור דבשר שנמה״ע דקאמר רב לעיל צ״ה ע״א דאסור, ומבואר בירושלמי דרב גזר על זה, ועיין שם מה שהארכתי בזה. וכאשר ביארנו בריש מכילתן דהא דפוסלין השחיטה בנמצאת פגימה שאינו אוגרת רק נרגשת חומרא זו חידש לן ר״ח באמרו דבדיקה סכין לחכם מעכבת, ולא משום כבודו לבד כאשר אמר ר״י שלפניו עיי״ש, והכא דכוותי׳ דאיך יעלה על הדעת דדבר שלא נזכר בשום משנה או ברייתא, ואדרבה הן מברייתא דאגרא והן מברייתא דפליגו בה ב״ש וב״ה דלא דיברו אלא מקינוח והדחה ונט״י מוכח דאז לא הי׳ חומרא זו דהמתנה ולומר דחיוב המתנה כבר הי׳ על בשר תחלה ולא הזכירו התנאים ומה שדיברו מן קינוח והדחה סתם נוקמא על מציאות דבתחלה גבינה הוא דוחק שאין הדעת סבלתו, ומה דפריך לקמן אר״י דאמר ״ולא כלום״ מר״ח דאמר אכל בשר אסור לאכול גבינה וגם יתר ביאור הסוגי׳, עיין לקמן בדיבור הסמוך ודו״ק.

נאכלת עם הזר על השלחן וכו' בשלמא אי אשמועינן חלת ח"ל וכו'. מכאן הוכיח הרב ש"ך סימן פ"ח דהגם דכתב הר"ן פרק גיד הנשה דבשאר אסורין אין אסור העלאה על השלחן בלחם שייך למגזר טפי ע"ש ונמשכו האחרונים אחריו. וכדברי הר"ן כתב הריטב"א בחידושיו לע"ז על דף ס"ז. ומצאתי בחידושי הרמב"ן לע"ז על דף ס"ו ע"ב מהש"ס שכתב כדברי הר"ן והריטב"א וכתב וז"ל ואעפ"י ששנינו בחלת ח"ל נאכלת עם הזר על השלחן הא חלת הארץ אסור התם נמי משום דהתרא הוא לכהן וישראל בשל כהן אתי למטעי ולא מצינו כן בשאר איסורים וכו' עכ"ל ע"ש כל הלשון עין רואה דמה שהוקשה להרב ש"ך כן הוקשה למארי דשמעתא ופריק לה ומוכח דאין לחלק בין הלחם לשאר איסורים ודלא כהרב ש"ך והאחרונים. ובקונטריסי הארכתי אני בעניי בזה בס"ד:

תוס' ד"ה עוף. עמ"ש הרב פלתי סימן פ"ט על דבריהם והראיה שמביא ע"ש באורך ודבריו תמוהים ועיין בחידושי הריטב"א ובקונטריסי הארכתי אנכי עפר דל בס"ד:

דין האידנא בכל המקומות אין נוהגין אלא בחלת האור לבד ואינו מפריש ב' חלות ואפילו אי איכא כהן קטן שלא ראה קרי או כ"ג שטבל לקריו אינו רשאי לאכול:

פסקא כתבו התו' והרא"ש האי מתניתין דתנן חלת ח"ל נאכלת עם הזר על השלחן וניתנ' לכל כהן שירצה לא מיתני הכי כדמייתא לה תלמודא דמשמע דאיירי בחלה שאנו מפרישין בח"ל ואינו כן דרך התלמוד לקצר המשנה ולהביא ממנה מה שצריך וכך הצעה של משנה ג' ארצות לחלה מא"י עד כזיב חלה אחת מכזיב עד נהר ועד אמנון ב' חלות א' לאור ואח' לכהן של אור יש לה שיעו' של כהן אין לה שיעור לפי שהמקו' הוא מקום טומאה שסמוכין לארץ העמים ואין יכולין לשמור עצמן ופירותיהן בטהרה וחלותיהן טמאות וטעונות שריפה כתרומה טמאה לכך אמרינן שחלותיהן נשרפות ותקנו לפרוש עוד אחרת ויאכלנה הכהן שלא תשתכח תורת חלה ושל אור שהיא מד"ת צריך להפריש כשיעור חלה ושל כהן שהיא מד"ס אין לה שיעור מנהר ועד אמנון מלפנים ב' חלות א' לאור וא' לכהן של אור אין לה שיעור מפני שהיא נשרפת של כהן יש לה שיעור מפני שהיא נאכלת כלו' מאחר ששתיהן מד"ס מוטב להיות הנאכלת כשיעור ולשרוף אותה שאין לה שיעור וטבול יום אוכלה ר' יוסי אומר א"צ טבילה ואסור לזבים ולזבות ולנידו' וליולדת ונאכלת עם הזר על השלחן לכל כהן והא דקאמ' וטבול יום אוכלה פי' טבול יום דקרי אעפ"י שטומאה יוצאה עליו מגופו הקילו חכמים באותה חלה שנייה שאינו אלא כדי שלא תשתכח תורת חלה ר"י מקיל טפי וקאמ' דאף טבילה א"צ ואסור' לזבים ולזבות כו' וגר' עלה בירושלמי הא דקתני ואסורה לזבים ולזבות לר"י נצרכת פי' אע"ג דמתירה לבעל קרי אסור להני בלא טבילה וע"כ הכא בלא טבילה איירי דאי כשטבלו מיירי לרבנן נמי צריכה א"ו ס"ל לתלמוד ירו' היכי דשרו בעל קרי בטבילה אע"ג דטומאה יוצאה מגופו ה"נ בזבים ובזבות דאין לחלק אחר שטבל בין טומא' חמורת לקלה אלא אתיא לר"י ושפיר מחלק בין טומאה קלה לחמורה מאחר שעדיין לא טבל וטומאה שאינה יוצאה מגופה שרי לרבנן כמו בעל קרי לר"י דאי מצרכי טבילה תקשי להו כדמקשין בבכורות בפ' עד כמה וכי הזאה יש לנו ואעפ"י שכהנים מוזהרים על טומאת מת מ"מ א"א להם ליזהר מחרב שהרי הוא כחלל ואעפ"י ע"י אוהל ואם הכניסו לאוהל אחר טמא כל אשר בבית כדא' בנזיר פרק כ"ג וגם אין צריכין ליזהר מטומאת חרב אעפ"י שנטמאו בו משום דאין הנזיר מגלח על טומא' חרב ה"ה כחלל כדמוכח בריש תוספת' דאהלות ועל טומא' שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליו וגם צריך לטמ' לקרוביו ולמה תקנו חלה שני' לכהן וא"א לאוכלה אלא בע"כ שרי לכל הטומאות שאינו יוצאים עליו מגופו אף בלא טבילה וההי' דטבול יום אוכלה איירי בבעל קרי וה"ה טבול יום דזב וזבה לרבנן ופליג ר"י בב"ק וס"ל לא בעי טבילה והלכה כרבנן הרי לך מבואר דדין שלש חלות השנויות במשנתינו במסכת חלה וחלה דידן שאנו מפרישין עתה יש לה עוד דין אחר כדאיתא בבכורות פ' ע"כ אמר רבינא הלכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן שקל' ליה בריש מסיא פי' מרדה ושדייה ליה בתנור' והדר מפרשא לה חלה אחריתי כי היכי דלא תשתכח תורת חלה ואכיל לה אפי' כ"ג נמצא היכא דאיכא כהן קטן שאוכל החלה א"ל להפריש חלה אחריתי ובחלה שלישית דמתני' אע"ג שגם היא בח"ל צריך להפריש ב' חלות ואותה של אור אינה נאכלת כלל דומיא דחלה שנייה דמכזיב ועד הנהר ועד אמנון לפי שהיו סמוכין לארץ ישראל ומתחזי' חלת דידהו כחלת א"י וגזרו טומאה עליה שלא לאכלה אפי' כהן טהור גמור בשביל שהיא טמאה וההיא דבכורו' איירי במקומות הרחוקים מא"י כגון מקום האמוראים שהיו בבבל ולא מתחזיא כחלת א"י ולא גזרו עליה איסור מחמת טומאת עצמו ומ"מ לא התירו שהיא נאכלת אלא לכהן קטן שלא יצאן טומא' מגופו ולא יפריש אחרת כיון דזו נאכלת ונראה דה"ה נמי דשריא לכ"ג שטבל לקרויו ואעפ"י שלא העריב שמש ומסתברא שלא להחמיר בה יותר מחלה שמפרישין הסמוכין לא"י אלא משום שחלת ח"ל אין לה שיעור והוא דבר מועט וכדמש' לישנא דשקלה בריש מסיא מ"ה נקט נותנה לכהן קטן וכ"כ בעל ה"ג אמר רבא הילכך נדה קוצה לה חלה ואכלה לה לכהן קטן או מאן דטביל לקריו וכמו שהקילו בחל' בבל כשיש כהן קטן ולא הצריכו לשורפה ולהפריש אחרת לכהן כמו הסמוכים לא"י כך הקילו בשנייה להתירה לזבים ולזבות ולנידות דלא מפליג התם בכ"ג המותר בחל' שנייה בשום טומאה ואע"ג בחלה שנייה במקומות הסמוכין לא"י אסור לזבים ולזבות שהרי החמירו גם בחלת האור יותר ועוד שהרי השנייה קבועה בסמוכין להפריש לעולם וברחוקי' א"ל להפריש כשיש כהן קטן או גדול שטבל לקריו לכך הקילו ביה טפי ולא אסרוה אלא לזרים וכ' הרא"ש ותימא הוא האידנא שברוב המקומות אין מפרישין חלה שניי' אף כששורפין הראשונות וי"ל דבימי האמוראים היו אוכלים תרומה טהורה בא"י כי היה להם אפר הפרה כדאמרינן חברייא מדכי בגלילא הלכך הצריכו גם בח"ל להפריש חלת כהן כדי שלא תשתכח תורת חלה אבל האידנא שבטלה א"פ ואין חלה נאכלת בא"י אף בח"ל א"צ להפריש חלת כהן וכ"כ בעל ה"ג וחלה בא"י אין מפרישין אלא א' ושורפין אותה וכ"ש בח"ל וכ' הרא"ש ומנהג טוב להפרישה כי הסברא נוטה להיפוך כיון שאין חלה נאכלת בשום מקום כ"ש תשתכח תורת חלה ולמחר יבנה ב"ה ויהיו סבורי' שאינו דין שתאכל שום חלה ע"כ ואף שכ' מנהג טוב הוא להפריש ב' חלות אין אנו חוככין בזה להחמיר לפי שאין אנו נוהגין ליתנה אפילו לכהן קטן וכ"ש לגדול שטבל לקריו דאין לנו היחס ואין אנו יודעים אם הוא כהן אמיתי והארכתי בזה בפרק ש"ש את הפרה סי' ל"ה וכמ"ש מהרי"ו ואותן האופין בלילי י"ט דפסח שאופין עוגה קטנה וקודם אפייתה אין קוראים לה שם חלה עד שעת הפרשתה ואחר הפרשתה לא יטלטלו אותה כלל אפי' איכא כהן קטן דאין נוהגין לתת חלה לכהן קטן משום דלא מחזקינן בזמן הזה בכהן ודאי:

דין שבשר בחלב דאורייתא אפילו בבשר עוף ואין לאכול גבינה אחר שום בשר אפי' בקנוח והדחה ואחר תבשיל של בשר מותר אלא שלא נהגו כן ואפילו אחר שומן של אווזא ומ"מ אין למחות במי שנוהג היתר בדבר ומי שנוהג איסור בדבר לא מהני סילוק ובירך בנתיים לחזור ולאכול מיד וצריך קנוח והדחה בגבינה אחר תבשיל של בשר ואף בב' תבשילין שא' הוא של גבינ' והשני של בשר המנהג הוא ליטול אבל לא חובה ולעניין קנוח והדחה אפילו מנהג אינו:

תנא אגרא חמוה דר' אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורין הוא תני לה והוא א"ל בלא קנוח הפה ובלא נ"י ר"י בריה דרב משרשי' איקלע לביה דרב אשי אייתו ליה גבינה ואכל אייתי ליה בישר' ואכיל ולא משא ידיה א"ל והא תנא אגר' חמו' דר"א עוף וגבינ' נאכלין באפיקורן עוף וגבינ' אין בשר וגבינה לא א"ל ה"מ בלילא אבל ביומא הא קא חזינן דלית בהו מידי והקשו בתו' מאי פריך מגבינה אחר בשר אבשר אחר גבינה דר"י אכיל גבינה ואח"כ בשר וי"ל דברייתא דאגרא משמע דעוף וגבינה נאכלין בלא קינוח ונטילה אבל שאר בשר וגבינה בעי קינוח ונטילה וה"ד אי בשר תחילה אפילו בקינוח ונטילה לא סגי עד סעודה אחריתי כדאמר לקמן אכל בשר אסור לאכול גבינה אלא לאו בגבינה תחילה והאי דנקט בשר וגבינה לא דק אלא גבינה ובשר לא ואגב דנקט בבריית' עוף תחילה לרבותא נקט נמי הכא בשר תחילה ור"ת פי' בשם ה"ג מה דאמרינן לקמן אכל בשר אסור לאכול גבינ' היינו בלא נטיל' וקנוח אבל בנטילה וקנוח שרי אף באותה סעודה אכל גבינה מותר לאכול בשר אף בל' נטילה וקינוח ומר עוקבא דלא אכיל עד סעודה אחריתי היינו בלא נטילה וקנוח א"נ מחמיר על עצמו היה והא דפריך הכא לר"י צ"ל לפירושו דלעניין נטילה אין חילוק בין בשר תחילה ובין גבינ' תחילה דדוקא לעניין קנוח יש חילוק ביניהם ומנטילה פריך לר"י ונהגו העולם שלא לאכול גבינה אחר בשר אפי' אחר עוף ואין לשנות המנהג וכ' הרא"ש וכיון שהביא הרי"ף ז"ל הא דתני אגרא אלמא דס"ל כר"ע דאמר חיה ועוף דרבנן כדשני ר"א לעיל כולה ר"ע היא וגם אביי דחה דברי ר"י דהוה בעי למימר ש"מ בשר בחלב דאורייתא וכ"פ הגאונים הא דנקט אגרא עוף ולא נקט חיה משום דשכיחא טפי ור"ת פירש דעוף אין נדבק בידים ובשינים ובחניכיים ע"כ ואני אומר מאחר דאמר ר"י ש"מ דבשר עוף בחלב מדאורייתא הכי הלכתה ואף אביי ל"פ אלא דליכא ראייה לדבר זה דלא גזרינן גזירה לגזירה ועוד אפשר לומר דאפי' על ראיתו ל"פ אלא שאמ' אין לו ראייה מחלה אבל מסברת עצמינו דייקינן שפיר דהוה דאורייתא דאי מדרבנן לא גזרינן גזירה לגזירה ואפי' במילי דשבת אשכחן דאמר רבא היא גופא גזיר' ואנן נגזור גזירה לגזירה ואפי' אביי דגזר התם גזירה לגזירה גבי כרמלית ואמר היא היא אפשר משום חומרא דשבת הוא דאיכא מיתה וסקיל' ומה שמוקי מתניתן כר"ע היינו אף כר"ע קאמר דלא תקשה רישא לסיפ' דגבי נדרים מתוקמא דווקא כר"ע ע"כ משני דרישא דמתניתין נמי אתיא כר"ע ויש מהן ד"ת מהן ד"ס אבל מכ"ש דריש' דמתניתין נמי אתיא כרבנן וכולן דאוריית' קאמר ועוד נר' בעיני דברי התו' שכ' וז"ל ונהגו שלא לאכול גבינה אחר בשר כלל ואפי' אחר עוף ואע"ג דתני אגרא עוף וגבינ' נאכלין באפיקורן דמשמע עוף תחילה דילמא משום דסבר עוף בחלב לאו דאורייתא ולא ק"ל הכי ע"כ ודבריהם נכונים דאל"כ למה נהגו העם להחמיר ואפי' לפי' ר"ת שפי' הטעם משום דעוף אינו נדבק בידים ובשיניים ובחניכיים איכא למימ' מש"ה נהגו להחמי' דלא כוותי' שלא יאמרו הטעם הוא משום דבשר עוף אינה דאורייתא ויבואו להקל בו ומהררא"י נמי כ' בשערי' שלו וז"ל והתו' כ' דלא ק"ל הכי וק' להקל בבשר עוף נגד דעת התו' אע"ג דרבי' פליגי עלייהו וכ' נמי שהעולם אין נוהגין חילוק בין בשר עוף לבשר בהמה ע"כ ויש שמקילין לאכול גבינ' אחר תבשיל של בשר משום דמסקינין לקמן אמצעיים רשות אמר ר"נ ל"ש אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה ופי' רשב"ם בין תבשיל לתבשיל שניהם של בשר או שניהם של גבינה אבל בין תבשיל של בשר לגבינה שלפניו חובה אבל בין תבשיל של בשר לגבינה שלאחריו לא קאמר דאפילו בנטילה אסור עד סעודה אחרת ור"ת ז"ל היה אומר בין תבשיל לגבינה משמע תבשיל תחילה כדא' לעיל כמה ישהה בין בשר לגבינה ולא כלום ופריך והאמר ר"ח אכל בשר אסור לאכול גבינה אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר ועוד בין תבשיל לתבשיל ששניהם של בשר או של גבינה למה לו ליטול ידיו כלל ולכן פי' דבין תבשיל להבשיל היינו בין תבשיל של בשר לתבשיל של גבינה דכיון שאין הבשר בעין וליכא אלא טעם לא החמירו שיה' חובה ליטול ביניהם אבל בין תבשיל של בשר לגבינה שהגבינה בעין חובה ויתכן פי' זה אפי' לדברי האוסרים גבינה אחר בשר בנטילה וקינוח ע"כ בתו' ואשיר"י ובסמ"ק נמי כ' ודווק' כשאוכל בשר בשומן בעין אבל תבשיל של בשר כגון ביצי' מטוגנים בשמן או של קו"ק בלע"ז מותר לאכול גבינה ע"י קינוח והדחה לכל הפי' ע"כ וכ' עליו מהרא"י בשערים שלו מותר לאכול אחריו גבינה לכל הפי' ע"י קנוח והכי נהוג לפי שרוב הגאונים שרו כה"ג ולכל היותר מסעודה לסעודה רק בסילוק ובירך בנתיים אע"פ שהן סמוכות זו לזו יש לסמוך על דברי רבותינו המתירין ומ"מ האי לכל הפי' דקאמר ר"ל ההיא דר"ח אבל הנהו דמפרשי ההיא דנ"נ כה"ג אסור כדכתב האשיר"י בהדיא מ"מ דברי הסמ"ק עיקר דלכאורה פירש דחוק הוא מ"ש רשב"ם בין תבשיל ותבשיל שניהן של בשר או של גבינ' אבל מ"מ נהגו להצריך קנוח והדחה אפילו בין תבשיל של בשר לגבינה וכן איפכא ואין זה כסתרן אהדדי ע"כ המאמר הוא סתום וצריך אני לפרש כי מ"ש בסמ"ק להקל היינו משום דס"ל פי' רשב"ם דחוק הוא כמ"ש לבסוף ומ"ש לכל היותר ר"ל אפי' באת להחמיר נמי כפי' רשב"ם שפי' שאסו' לאכול גבינה אפילו אחר תבשיל של בשר באותו סעוד' מ"מ די בזה שהוא סילק ובירך בנתיים שנקרא סעודה אחרת לפי' ר"י כדלקמן אף שאינו ראוי לנהוג כמותו בזה אלא צריך להמתין שש' שעות משום שהבשר נותן טעם זמן ארוך עד ו' שעות ולפי מנהג העולם להמתין לכל הפחות שעה מ"מ בתבשיל של בשר לכ"ע בסליק ובירך דיו ומ"ש אח"כ ומ"מ נהגו להצריך קינוח והדחה כו' עד ואין זה כסתרין אהדדי ה"פ מאח' שאנו תופסי' כפי' ר"ת שפי' בין תבשיל של בשר לגבינה שלאחריו קאמר וא"כ משמע דוקא כה"ג הוא דבעי נטילה אבל גבינה ואח"כ תבשיל של בשר או איפכא דהיינו תבשיל של גבינה ואח"כ בשר אינה חובה ליטול ידיו וה"ה דלא בעי קינוח והדחה דהא חד דינא אית להו כדא' בבריית' דאגרא נאכלין באפיקורן בלא קינוח פה ונטילה ואין חילוק ביניהם אלא ביממא דלא בעי נטילה משום דקא חזיא ליה וכן מ"ש שנהגו להצריך קינוח והדחה ה"ה נמי נטילה והא דקאמר להצריך קנוח והדחה ולא קאמר נטילה משום דלפעמים א"ל נטילה מן הדין ואף העולם נהגו כן להקל כגון בגבינה ואח"כ תבשיל של בשר וכמ"ש מהרא"י לקמן אלא שאנו מחמירין בדבר וכמ"ש לקמן בסי' ו' וא"כ איך מחמירין להצריך קינוח והדחה אפילו בתבשיל אחר גבינה ולעשו' חובה כמו בבשר אחר גבינה אלא משום דמחמירין כפי' רשב"ם שפי' בין תבשיל לגבינה לגבינה שלפניו וא"כ סתרי אהדדי שהרי מקילין לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר כפירש ר"ת ע"כ אומר שאין זה כסתרי אהדדי כי נוכל לפרש כפיר' ר"ת דבין תבשיל לגבינה לגבינה שלאחריו קאמר וה"ה איפכא ולא קאמר בין תבשיל לגבינה אלא לרבות' דאפי' אחר תבשיל של בשר מותר לאכול גבינה וה"ה איפכא ולא מקילין בנטילה להיות רשות אלא בשניהן תבשילין שאין שום דבר בעין ומ"מ שמעינן מהאי מילתא דבשתי תבשילין בין תבשיל של בשר קודם ובין תבשיל א' קודם א"ל לא נטילה ולא קנוח והדח' ע"כ פירושו ואחוה דעתי גם אני מ"ש הכי נהוג כדברי הסמ"ק יפה כ' אף שלא ראיתי להקל בזה כ"א בשומן של אווזא מ"מ לא נתפשט ג"כ המנהג לאיסור כ"כ ע"כ אין לאסור מי שנוהג היתר לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר בקינוח והדחה ונטילה אבל מי שנוהג איסו' כמנהג העולם ורוצה להחמיר ולסלק ולברך בנתיים לאכול מיד ל"כ דחומרא דאתא לידי קולא הוא שיעשה בין בשר וגבינה ממש ויאמר שזהו נקרא סעודה אחרת ואף בל"ז נר' שאינו נכון שלא יהא דברינו כחוכא ואטלולא מאחר שנהגו העם שלא לאכול אפי' בסילוק ובירך עד אחר שעה לכל הפחות וזה סילק ובירך ואוכל מיד ומה שנהגו העם להקל בשומן אווזא לא נרא' בעיני להקל מאחר דק"ל דבש' עוף בחלב דאורייתא אלא שצ"ל משום דלרוב דקותו וזכותו אין נדבק כלל ומ"מ ל"כ להקל כמ"ש לעיל גבי עוף וגבינה שלא נהגו בהא באפיקורין אפי' אם אין בשר העוף נדבק בשינים כדי שלא יבאו להקל ועוד הלא כ' במרד' להדיא שלא להקל בו וראיתי מורי שאסר לאכול גבינה אחר ביצים מטוגנים בשומן של אווזא ואף שיש לדחות דוקא גבי ביצים משום גזירה אטו שומן וחלב ולא כדברי ה"ג ור"ת ע"כ וא"כ אפי' מהר"ם דס"ל בשר עוף בחלב דרבנן ומקיל בו כאשר נכתוב לקמן מ"מ החמיר בכאן שלא לאכול גבינה אחר ביצים מטוגנים בשומן של אווזא ואף שיש לדחות דווקא גבי ביצים מטוגנים בשומן שהשומן הוא הרבה ונימוח והוא בעין וחשיב כממש וכן משמע הל' מדכ' דלא כר"ת וה"ג והיינו שהם מתירי' לאכול גבינה אפי' אחר מאכל בשר ממש מ"מ נר' שלא לחלק בין תבשיל של בשר לביצים מטוגנים בשומן דג"כ לפעמי' גבי תבשיל שהשומן צף על התבשיל והוי בעין גם לדברי ר' יונה שאין חילוק בין בעין לשאינו בעין שכ' בפ' א"ד דאמר מרק של בשר ודאי מותר לאכול גבינה אחריה בקנוח והדחה שלא הצריכו שהייה אלא כשאוכל בשר מפני הבשר שבין השיניים ומ"מ ל"נ לי דבריו בזה שאם אסרו גבינה אחר בשר משום הבשר שבין השניים א"כ מאי קבעי ליה לקמן בשר שבין השניים מהו כו' הלא עיקר הטעם שאסרו גבינה אחר בשר משום בשר שבין השניים הוא אלא לית' לה"ט וטעמא אחרינ' איכא שהבשר נ"ט וממשיך טובא וכמ"ש לקמן ומ"מ נ"ל כדיניה שמותר לאכול גבינה אחר מרק של בשר כמו אחר תבשי' ולא כמ"ש בסמ"ק דצ"ע ברוט' של בשר כשיש בו בשר מושך המים בפה ע"כ אלא דוקא בשר שבעין קאמר שמושך טעמו וכ"כ ר' ירוחם ראיתי לרבותי נוהגים כן דווקא מרק בשר שהוא צלול אבל עב כגון עם ירקות וכיוצא בו אסור לאכול אחריו גבינה עד סעודה אחרת שמא יש במרק בשר ואינו נראה וכן ראוי להורות וכן מוכח מתוך התו' עכ"ל פי' שהכל תלוי במה שבעין כדפרישי' אבל במרק ושאר תבשיל שיש בו שומן או אפי' נתבשל הבשר ולקחו הבשר ממנו וידוע שאין בו עוד בשר שרי לאכול אחריו גבינה בקינוח הדחה אלא שלא נהגו כן כדפרישי' ואפי' תבשיל של גבינה כמדומה שנהגו לאיסור גם מה שמשמע מדברי מהרא"י דבב' תבשילין וא' הוא של גבינה והשני הוא של בשר שא"צ כלל לא נטילה ולא לקנוח והדחה מ"מ כ' בשערים שלו שהמנהג הוא אף בכה"ג ליטול ידיו אבל מ"מ להצריך נטילה בין ב' תבשילין לא כ' וז"ל כ' א"ז בשם ראב"ם שאם אכל תבשיל של גבינה ורצה לאכול תבשיל של בשר צריך נטילה אפי' ביום ופי' הטעם בהג"א שהתבשיל נדבק יות' מהגבינה עצמה וכן המנהג ליטול ידיו אפי' ביום לאחר כל מאכל של חלב ואם יש להקל שלא להצריך נטילה זו דווקא בגבינה שהיא יבישה וק' ולא בשום מאכל חלב ולאו דווקא תבשיל אלא ה"ה כל מאכל חלב ע"כ ועתה פקח עיניך וראה שכבר כ' מ"מ נהגו העם להצריך קנוח והדחה אפי' בין תבשיל בשר לגבינה ובכאן כ' המנהג הוא ליטול ידיו ולא כ' להצריך נטילה ואני או' שהמנהג יפה ליטול ידיו אפי' בכה"ג ולאו משום חובה אלא שהמנהג יפה וכשר הוא לכן יראה מל' הרא"ש גופו שכ' א"צ ליטול רשות ומדכפל מלה ולא כ' א"צ גרידא אלא ה"ק א"צ מן הדין אלא רשות כלומר מנהג טוב ונכון הוא וכן משמע מל' ר"ת שכ' ולא החמירו כ"כ שהיא חובה ואינה אלא רשות ובתו' בד"ה ל"ש אלא בין תבשיל לתבשיל אית' שר"ת מדקדק שמים אמצעים אף שהן רשות מ"מ יש בהן מעט מצוה ע"ש ולכן נ"ל לנהוג לכתחילה כרשב"ם וגם בנ"ז נ"ל דבכ"מ שהוזכר בתלמוד רשות היינו אם ירצה להחמיר רשות ונכון הוא ולא חשבינן ליה כיוהרא כדא' הנוטל ידיו לפירות כו' או הפטור ועוש' שנקרא הדיוט אפי' לעניין מצוה כדאיתא בסמ"ג דף י"ב ע"ד דבוודאי כאן ראוי ונכון להחמיר דאף מודה ביה אלא שאינו חושבו לחובה ממש ומ"מ נר' דווקא לעניין נטילה נהגו מנהג פרישות ליטול ידיו ביניהן לפי שהתבשיל הוא נדבק בידים ואח"כ כשאכל תבשיל השני מתערבין המאכלים יחד משא"כ לעניין קינוח והדחה דלא מחמירין כ"כ לעניין בליעה ומשום נתינת טעם או משום בין השיניים לאחר שאינו בעין ומה שנהגו להקל בנטילה בגבינה יותר מלעניין קנוח והדחה היינו ביום ואוקמוה אדין התלמוד ומשום דקחזיא ליה ואף שכ' שאין חילוק בין נטילה לקנוח והדחה היינו בעיקרא דדינא דכל היכא שצריך נטילה צריך נמי קנוח והדחה אבל לעניין רשות בעלמא אין כאן מקום לחומרא בפרישות זו להצריך קנוח והדחה בב' תבשילין:

דין אפילו אדם הנזהר בכל הפרישות אינו רשאי להחמיר על עצמו למנוע אכילת בשר אחר גבינ' אם לא שב' מכשול לידו שהשיני' נקובי' וקרוב לודאי שלא יוכל לנקרם ומ"מ יוכל לצוו' לבני ביתו שלא יביאו לפניו ב' תבשילי א' של גבינה וא' של בשר בסעוד' א' ובארנו דאחר שנסת' התלמוד אין להחמיר נגד התלמוד זולת סיבה ותקלה שבא לידו ובצירוף שמצינו נמי שהראשונים חכמי התלמוד נמי החמירו עצמם בדבר ההוא:

פיסקא תשובות מהר"ם ששאל אדוני ששמעת' שאני נוהג שלא לאכול בשר בהמה וחיה אחר גבינה ומקיל בבשר עוף בימי חורפי הייתי מתלוצץ בב"א העושים כן ואדרבה שרי ליה מרי היה נר' בעיני כמו מינות עד שפעם א' מסעודה לסעוד' מצאתי גבינה בין השניי' גזרתי על עצמי להחמיר בבשר אחר גבינה כמו גבינה אחר בשר ואין בדבר זה כמו חולק על התלמוד ולא כמוסיף שהוא גורע דהא חזינן פרק כ"ה דאמרי אנא להא מילתא חלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא אכיל בישר' כו' וכל חד מצי לאחמורי אנפשיה לעשות משמרת ובשר עוף אני מקיל כי עוף וגבינה נאכלין באפיקורן ושלום מאיר ב"ב ז"ל ונראה בעיני מאחר שכ' מהר"ש שהי' נרא' בעיניו כעין מינות כו' א"כ משמע להדיא מי שלא בא לידו תקלה לא יכול להחמיר והוי כמו מינות וא"ל מאחר שעיקר תלוי בתקלה שבא לידו א"כ מה צריך לתלות בהני אמוראי דכ"א הוסיף על עצמו כבר תירץ מהרא"י בת"ה סי' ק"א דמשום תקלה שאירע בפעם א' לא ראוי להחמיר לולי שמצינו שהם נמי החמירו ובוודאי כל הני אמוראים שהחמירו לאו משום סיבה שבא לידם החמירו דא"כ מאי אמרי אנא חלא בר חמרא כו' אלא מעצמם החמירו וא"ל איך יכולים להחמיר בלא סיבה ותקלה משום דהאמוראים יכולין שפיר להוסיף ולגזור כפי השעה והנראה להם ואינם נראים כחולקים מידי אבל אחר שנסתם התלמוד פשיטא שאין להחמיר נגד התלמו' זולת סיבה ותקלה שבא לידו בצירוף שמצינו שהראשונים נמי החמירו על עצמם וכ"ש שנראה כמינות מי שלא רוצה לאכול בשר אפי' אח' תבשיל של גבינה ויש מחמירין על עצמם שלא לאכול בשר אחר גבינה בסעוד' א' לפי שכ' בספר הזוהר פרש' משפטי' וז"ל כל מאן דאכיל האי מיכלא דאתחבר כחדא או בשעתא חדא או בסעודה חדא מ' יומין איתחזיא גדיא מקלסא בקלפוי לגבי אינון דלעילא וסייעת' מסאבא מתקרבון בהדי וגרים לאתערא דינין בעלמא דינין דלא קדושין ואי אוליד בר באינון יומין אוזפין ליה נשמתא מסטר' אחר' דלא איהי קדישא עכ"ל:

וכבר כ' המרדכי שמהר"ם היה נוהג שלא לאכול בשר בהמה וחיה אחר גבינה לפי שפעם א' מסעודה לסעודה מצא גבינה בין שינים גזר להחמיר על עצמו ואין זה כחולק על התלמוד ולא כמוסיף שהוא גורע דהא חזינן פרק כ"ה אנא להא מילת' כחלא בר חמרא וכו' וכל חד מצי לאחמורי אנפשיה לעשות משמרת ובעוף אני מקיל כיון דגבינה ועוף נאכלין באפיקורן ע"כ והא ודאי שהוא ז"ל לא ראה ס"ה ואפ"ה היה מחמיר על עצמו משום מעש' שהיה ואע"פ שהיה מקיל בעוף היינו לפי שלא ראה ס"ה אבל אנו שזכינו לראו' טוב ונכון להחמיר בבשר עוף ע"כ וא"י מה היה רואה בזוהר להחמיר בבש' עוף שהוא מדרבנן לדעת מהר"ם גם מ"ש שמהר"ם לא ראה את הזוהר א"כ ר"א ג"כ לפי דבריו לא זכה לראות הזוהר שאם ראה לא היה כותב אכל גבינה מותר לאכול בשר אחריו אלא אין ראייה מן הזוהר דאיירי באכל בשר ואח"כ גבינה ולפי' ר"ת וה"ג דשרו לאכול גבינה אחר בשר אפ"ה ל"ק להו מן הזוהר דמפרשי שאוכל בשר וגבינה בלא קנוח והדחה וכן משמע הלשון שאמ' מתחילה דאכלי כחדא כו' ומ"מ נראה אפילו נזהר בכל הפרישות לא יכול להחמיר למנוע עצמו שלא לאכול בשר אחר גבינה משו' פרישות א"ל שבא מכשול לידו או שהשיני' נקובים והקרוב לודאי שלא יכול לנקר' ויבא לידי מכשול אבל יכול לצוו' לביתו שלא יביאו לו ב' תבשילין אחד של גבינה וא' של בשר בסעודה א' וזה לא נראה כמינות מאחר שלא הביאו לו על השלחן:

דין מי שאכל גבינה ורוצה לאכול אחריו ירחץ ידיו ויקנח פיו דהיינו שילעוס פת ויקנח בו פיו יפה ובכל דבר שירצה יכול לקנח פיו חוץ מקמחא ותמר' וירקא ומי שרצה להחמיר ידיה גם פיו ביין או במים:

תניא ב"ש א' מקנח וב"ה א' מדיח מאי מקנח ומאי מדיח אי לימא ב"ש א' מקנח ולא בעי מדיח וב"ה א' מדיח ולא בעי מקנח אלא הא דאמר ר"ז אין קנוח פה אלא בפת כמאן כב"ש אלא ב"ש א' מקנח ולא בעי מדיח וב"ה א' אף מדיח א"כ ה"ל מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ואמאי לא תנייה גבי קול' ב"ש ומחומרי ב"ה אלא ב"ש א' מקנחוה"ה למדיח וב"ה א' מדיח וה"ה למקנח מר אמ' חדא ומר אמ' חדא ול"פ ופי' רש"י וד"ה דבעי תרווייהו לב"ש וכן לב"ה וכ' הסמ"ג ומנהגו של ריב"א לאחר שאכל גבינה היה עושה הדחה לידיו ולפיו ומשים אצבעו לתוך פיו כדי לבדוק יפה שלא ישאר שום דבר בפיו ואח"כ עושה קנוח בפת ומסקנא פסק שם פרק כ"ה שבכל דבר יכולין לקנח לבד מקמח ותמרים וירקות אבל מורי ר"י כ' שהיה נוהג ריב"ש ששורה פת במים או ביין ואוכל שעולה בשביל שניהן קינוח והדחת הפה ותימא מאי הוא לישנאי דה"ה למדיח לומר שצריך נמי להדיח הל"ל מ"ס אף מקנח בעי ומ"ש אף מדיח בעי ול"פ ועוד וכי מסתבר' לומר דכל חד בעי תרתי ולא נקט אלא חדא וסמך על מה שנדע מעצמינו שצרי' אף הדחה עם הקינוח או קינוח עם ההדחה וליכא מאן דכר שמיה במשנה או בברייתא דבעינן תרווייהו ע"כ נראה לפרש דבתחילת הסוגיא קאמר אלימא ב"ש א' מקנח ולא בעי הדחה ר"ל נמי ולא סגי בהדחה לחוד וכן לב"ה איפכ' ובהא פליגי מ"ס הא דר"ז אתיא כב"ש אבל השתא משני דל"פ אלא לב"ש מקנח לחוד מהני וה"ה מדיח לחוד וכן לב"ה מדיח מהני להו וה"ה למקנח ולפ"ז נדחה הא דאידכר לעיל בבריית' דאגרא עוף וגבינ' נאכלין באפיקורן בלא קינוח הפה ונ"י לא הזכיר הדחה אלא כדפרישית ואף שכ' הרא"ש בע"א וז"ל ב"ש א' מקנח וה"ה מדיח וב"ה א' מדיח וה"ה דמקנח ול"פ ב"ש א' תחלה מקנח ולא הזכירו הדחה וא"ל ב"ה אף הדחה שהיא טובה יותר מקינוח כמו שהוכיח ר"ש ז"ל והודו להם ב"ש ואין לפר' דב"ש אמרו בקנוח לחודא סגי והיה בהדחה לחודא וב"ה א' בהדחה לחודא וה"ה בקינוח ול"פ דא"כ כיון דאמרי ב"ש תחלה דסגי בקנוח לחודא מאי הוצרכו ב"ה תו למימר דסגי בהדחה לחודא דעדיפא מקינוח הלכך צ"ל דתרווייהו בעי כ' ותימא לפירושו למאי דבעי לדחוקי ולומר דל"פ לימא ב"ש א' סגי בקינוח וב"ה סברי אף הדחה שהיא טובה בעי עם הקינוח ומנ"ל לומר דב"ש הודו להם אלא צ"ל דמתחילה לא עלה על דעתם לומר דסגי בקינוח לחודי' אלא בעי תרווייהו כמו ב"ה שהזכירו הדחה ופירש ועם הקינוח כך לב"ש המזכיר קנוח ופירש ועם הדחה והשתא חזרה קושיא דידן דמנא ידעין ב"ש שנבין מדעתי לומר שבעי אף הדחה עם הקינוח ולא סגי בקינוח לחו' ומה שהקש' דא"א לפי' כמ"ש דא"כ לא ה"ל לב"ה להזכי' הדחה אלא קינוח נראה בעיני דל"ק דב"ש הזכירו הגרוע ר"ל דאפילו בזה סגי ולא בעי הדחה וב"ה הזכירו המעולה שבשתיהן ור"ל דעדיף לכתחיל' בהדחה ול"פ אבל לכ"ע לא בעינן תרווייהו וכדפירישית ופי' המחוור בעיני מ"ש הר"ן וז"ל רש"י פי' דתרווייהו בעינן ואינו נראה דא"כ כי אמרינן קנוח הפה ונ"י לעיל בברייתא דאגרא הל"ל קנוח הפה והדחת פה ונ"י לפי נראה דמדיח היינו נ"י וב"ש איירי בהכש' פה וב"ה בהכשר ידים וכולהו מודו דתרווייהו בעינן ע"כ וכ"ד הרשב"א נוטה לזה דל"צ הדחת פה כלל כ"א קינוח הפה וכן לא הזכיר אלא קינוח הפה לחוד ומ"מ מי שבא להחמי' יחמיר מאחר שיצא הדבר מפי שני עמודי עולם ר"ש וגם ר"ת וכבר כתבתי בסימן ה' דנ"י אחר הגבינה בלילה הוא דצריך ולא ביום מדין הגמר' אכן כתב הר"פ שיש לרחצם אפי' ביום שפעמים שהגבינ' שמינה ונדבקת בלחלוחית הידים ולאו אדעתי' ומסקי' והלכתא בכל מילי הוי קנוח הפה בר מתמרי וקימחא וירקא דכל חד מהני תרי דהיינו תמרי וירקא משטר קא שטר כלומר נדבק בחיך ואינו מקנח אותו וקימחא משום דרכיך טפי ומפריק כלומר מתפרק בפה ואינו מקנח הפה והחיך יפה:

דין שאסור לאכול גבינה על מפה שאכלו בה בשר ואפילו הפת שאוכלין עם הגבינ' אסור לחתוך בסכין של בשר ומצוה מן המובחר כשאכל גבינה ורוצה לאכול בשר אחריו צריך להעביר מעל השלחן הלחם וכל מאכל שהיו עם גבינה וכן יביא מפה אחרת ואח"כ יביא בשר ובארנו דאפי' אם נעץ הסכין של בשר בקרקע י' פעמים אין לחתוך בו גבינה:

פיסקא וכ' בתשו' להרמב"ן שאסור לאכול גבינה על מפה שאכלו בה בשר שא"א שאין עליה כמה טיפים בשר שלכלוכי בשר יש עליה שהרבה פעמים יש שנופלין טיפי התבשיל וכן שמקנחים עליהם הסכין שחותכין בה בשר וכל שהוא בעין כשמניחן עליה גבינה בין חמה בין צוננת נוגעים זה לזה לפחות והדחה מיהו בעי והא דתנן צורר אדם בשר וגבינה כו' נהי דקליפ' לא בעי הדחה מיהו בעי ועוד שזה חמור יותר הרבה כי הרבה פעמים ידבקו לכלים הבשר בעצמו והגבינ' בעצמו או בלחם אשר הוא אוכל ויאכל בשר וגבי' בתפיסה אחת וזה דבר ברור וכ"ש שאסו' לחתוך גבינה ואפי' צוננת בסכין שרגילין לחתוך בשר ולא עוד אלא אפי' הפת שאוכלין עם הגבינה אסור לחתך בסכין שחותכין בה בשר לפי שלפעמי' הסכינין שומנו ש"ב קרוש עליהן וכשחותכין הפת נדבק בו כדאמרינן צנון שחתכו בסכין מותר לאכלו בכותח ומוקמינן דבטעי' קפילא וליכא טעם בשר כלל ואמרינן נמי קישות ואבטיח גרור להו לבי פסקי עכ"ל וכ"ד הרשב"א כמ"ש הרמב"ן בתשובה ובא"ח כ' בשם בה"ת שר"ש היה מתיר בסכין של בשר לחתוך בו לחם ולאכול עם גבינה משום דהוי נ"ט בר נ"ט אבל לחתוך בה גבינה ודאי אסור אם לא נעצה בקרקע י' פעמים או ששפשף ברך או בפחם ומיהו בלא קינוח אפילו לחם אסור מפני שמנוני' שעליו ובא מעשה לפני הר"ש שחתכה שפחתו בסכין של בשר גבינה של גוים שהוחמו אצל האש ואמר הרב שהסכין כשר וא"צ אלא הדחה כדין צונן דהאי נמי כצונן דמי כיון דאין היד סולדות בו עכ"ל ונראה הא שכ' לעיל שנחתוך גבינה אסור אם לא נעצה דמשמע בנעיצה שרי לכתחילה לא נ' דלא התירו נעיצה אלא אם אירע במקרה שחתכו בסכין של חלב בשר או איפכא שצריך נעיצה להכשירו מן האיסור אבל להתיר לכתחילה לחתוך בסכין של בשר גבינה ע"י נעיצה אינו ראוי כ"א בהגעלה וע"ז נהגו בכל הארצות שלנו כל בר ישראל יש לו ב' סכינים ולא סגי להו בסכין של בשר לחוד ולנעוץ בקרקע כשבא לאכול בו לחם גבינה וראיתי למדקדקי' שיש להם ג' סכינים שאחד מיוחד לבשר ואחד לחלב והאחד לחתוך בו לחם לצורך האכילה ומצוה מן המובחר כמ"ש הא"ז וז"ל ומצוה היכא שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר אחריו צריך להעבי' מעל השלחן הלחם וכל מאכל שעלו עם הגבינה. על השלחן ואח"כ יביא בשר ויאכל ע"כ הוה מפה אחרת כמ"ש ל' בסי' מ"ט.

נאכלת. לכהן עם הזר ולא גזרינן דילמא שקיל זר מיניה ואכיל דהא אכילה גופה לא מיתסרא בה אלא משום גזירת אכילת חלת הארץ: לכל כהן שירצה. אפילו לעם הארץ שאין משמרה בטהרה מה שאין כן בחלת הארץ דכתיב (דה''ב לא) לתת מנת לכהנים למחזיקים בתורת ה' מחזיקים יש להם מנת ולא שאין מחזיקין אלמא בדרבנן לא גזרינן העלאה אטו אכילה: בשלמא אי אשמועינן תלת חו''ל בארץ. שהביאה לארץ ואשמועינן דאע''ג דיש כאן חלה דאורייתא ואיכא למיגזר הא אטו הא דאי מסקת חלת חוצה לארץ (לארץ) אתי לאסוקי חלת הארץ ומיכלה הזר הוה איכא למשמע מינה מתניתין נמי אי לא דאכילת עוף דאורייתא לא הוה גזר העלאתו אטו אכילתו ולא אטו דבהמה אלא בחוצה לארץ טעמא משום דליכא למיגזר אטו שום איסור דאורייתא הוא: אבל הכא. אע''ג דלא איבעי לן למגזר העלאתו אטו אכילתו איכא למיגזר העלאתו אטו העלאת ואכילת בשר בהמה דכי מסיק להו היינו אכילה דאתי למיכלינהו בהדדי: מתקיף לה רב ששת. אפילו את''ל בשר עוף בחלב דאורייתא עדיין משכחת לה גזירה לגזירה דהא העלאה דרבנן משום אכילה ואכילה גופה דרבנן דהא סוף סוף צונן וצונן הוא ואפי' אכיל להו כי הדדי ליכא איסור דאורייתא דדרך בישול אסרה תורה: גזירה שמא יעלה. בשר בהמה עם הגבינה בתוך אילפס רותח דה''ל בישול: מתני' ואינו נאכל. עם הגבינה: א''ר יוסי דבר זה כו'. בגמ' פריך היינו תנא קמא: בשולחן שאוכל עליו. דאיידי דממשמשי ביה ידא אתי לאתנוחי זה ע''ג זה: גמ' רבי יוסי אומר ו' דברים כו'. יש אחרות הרבה אבל באלו ששה לא היו מודים לו חביריו שיהיו ב''ש מקילין ובית הלל מחמירין: כל האומר דבר בשם אומרו. והתנא שכח ולא הזכיר שמו בתחילה וחזר והזכיר שמו: באפיקורן. דרך הפקר שאינו נזהר בהן וכדמפרש: הוא תני. כך קבלה סדורה מרבו: והוא אמר לה. והוא פירשה מסברא שלו דמאי אפיקורן: בלא קינוח הפה. שאם אכל זה ובקש לאכול זה אין צריך ליטול ידיו ולקנח אבל בבשר בהמה בעי קינוח כדלקמן שלא יהא נדבק כלום מן הראשון בחניכיו: הא קא חזינן. ידים ריקניות שאין דבוק בהם כלום:

והיכא דליכא כהן קטן ששורפה ומפריש שניה נותנה לכהן טמא אפילו הוא זב דלא מפליג התם בשום טומאה ולא דמיא לחלה שניה בסמוכין לא''י דהתם לעולם צריך להפריש אבל ברחוקים אי איכא כהן קטן או גדול שטבל לקריו אין צריך להפריש חלה שניה כלל והיא קלה ביותר אלא שאסורה לזרים דלא אשכחן דשרי לה אלא לכהנים ונראה שאינה טובלת שהרי יש כמה מקומות דלא מפרשי לה כלל ואפילו ליכא כהן קטן ועל אותן מקומות יש קצת תימה אלא לפי שאינה טובלת וצריך לשומרה מלהאכילה לזרים נמנעו מלהפריש ושמא אפילו אינה מדמעת ואף על פי שהראשונה נראה קצת דמדמעת מדתניא בפרק רבי ישמעאל (מנחות דף סז.) תרומת עובד כוכבים בחו''ל אינה מדמעת דמשמע הא דישראל מדמעת מ''מ השניה שהיא קלה ביותר שמא אינה מדמעת וכמו שלא גזרו על תערובות דמאי כמו כן שמא לא גזרו בה כיון שהיא קלה כל כך: וניתנת לכל כהן שירצה. פירש בקונטרס דאפילו אינו מחזיק בתורת ה' יתנו לו חלת חוצה לארץ ואין נראה לר''י דהא הוו דומיא דהנהו ששונה אחר משנה זאת ואלו ניתנין לכל כהן שירצה כו' וחשיב בהדייהו הזרוע והלחיים והקבה ואמרינן לקמן בפרק הזרוע (דף קל:) שאינן ניתנות למי שאינו מחזיק בתורת ה' לכך נראה לרבינו יצחק דהכא מיירי בדליכא כהן חבר אי נמי איכא כהן חבר שהוא עשיר ואינו רוצה לקבל ואפילו רוצה לקבל כיון דאין צריך וזה ע''ה עני וצריך שמצווים להחיותו שאם לא יתנו לו יצטרכו לתת לו חולין וקמ''ל דיכול ליתן אע''פ שאין בקי בטומאה וטהרה ולא חיישינן שמא יאכלנו בימי טומאתו אבל חלת הארץ אינה ניתנת אלא לכהן חבר שישמרנה בטהרה אפי' ליכא עתה כהן חבר אל יתננה לכהן ע''ה אלא ימתין עד שיזדמן לו כהן חבר: מתקיף לה רב ששת. לא אאביי קא פריך אלא ארב יוסף חבירו פריך כדפי' בקונטרס: רבי יוסי היינו ת''ק. אבית הלל לא פריך היינו ת''ק דהכי קאמר דבר זה מחלוקת ב''ש וב''ה ואין זה סתמא ואח''כ מחלוקת דב''ש במקום בית הלל אינה משנה: עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא. תימה דהיכי פריך מגבינה אחר בשר אבשר אחר גבינה דרב יצחק גבינה ואח''כ בשר אכיל ולא דמי כדאמר בסמוך ויש לומר דהכי פריך דברייתא דאגרא משמע עוף וגבינה נאכלין באפיקורן בלי נטילת ידים ובלא קינוח הפה אבל שאר בשר בעי נטילה וקינוח הפה והיכי דמי אי בשר תחלה אפילו בנטילה וקינוח לא סגי עד סעודה אחריתי כדאמר בסמוך אלא לאו אגבינה תחלה והא דנקט הכא בשר וגבינה לא דק אלא. גבינה ובשר לא ואגב דמזכיר בברייתא עוף תחלה נקט נמי הכא בשר תחלה וברייתא נקט עוף תחלה דאפילו עוף תחלה נאכל באפיקורן ור''ת מפרש וכן הלכות גדולות דאכל בשר אסור לאכול גבינה היינו בלא נטילה וקינוח אבל בנטילה וקינוח שרי אכל גבינה מותר לאכול בשר אף בלא נטילה וקינוח ומר עוקבא דלא אכיל עד סעודה אחריתי היינו בלא נטילה וקינוח אי נמי מחמיר על עצמו היה ולפירושו קשה מאי פריך הכא ארב יצחק וצ''ל לפירושו דלענין נטילת ידים אין חילוק בין בשר תחלה לגבינה תחלה ולגבי קינוח דווקא יש חילוק והעולם נהגו שלא לאכול גבינה אחר בשר כלל ואפילו אחר עוף ואע''ג דתני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן דמשמע עוף תחלה דילמא משום דסבר בשר עוף בחלב לאו דאורייתא ולא קיימא לן הכי ומיהו קשה ברייתא דאגרא כמאן אי כרבי יוסי הגלילי הא אף לכתחלה שרי לבשל ולאכול זה עם זה כדאמר לקמן (דף קטז.) דבמקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב ואי כר''ע הוה ליה למיתני חיה בהדי עוף ודוחק להעמידה כב''ש דאמרי העוף עולה ואינו נאכל ומיהו אשכחן נמי לרבי אלעזר בר' צדוק דתניא בתוספתא כב''ש אי נמי כר''ע ונקט עוף משום דשכיח והוא הדין חיה דהכי נמי קאמר לעיל הא עוף אסור מדאורייתא כמאן דלא כר''ע והוה ליה למינקט נמי חיה ור''ת מפרש טעמא דאגרא משום דעוף אינו נדבק בידים ובשינים וחניכים:

דף קד - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד